הרוח קוראת לי, שורקת לי דרור.
חדווה כבוייה, שיר של חופש.

מלטף עלווה ירוקה בידיי,
העלים נכווים ונושרים.

רגליי דורכות על האדמה,
האבק מתרומם ונס עם הרוח הלאה.

שפתיי נושקות לגביע הורד,
הפרח קמל בידיי,
ועלי הכותרת נושרים.

בכל אשר דורכות רגליי מפסיקים צרצרים לצרצר,
צפרים מפסיקות לשיר.

אהבות נסות מפניי,
זיכרונות נמחקים בתוכי,
לבי משתולל בקרבי,
כמו רוצה לברוח,
להימלט מפניי.

כמו חדל העולם מפניי,
כמו נפערת האדמה תחתיי.

אף אחד לא אוהב,
זאבים בודדים.