כותב, מקליד ברצף. לא עוצר רגע לנשום, להסתכל, לחשוב ולערוך.
מה שייצא זה מה שיהיה. את כל התסכול, הכעס, הבדידות, הערגה
והחששות. אנסה להוציא החוצה, לא במילים גבוהות ובשפה ספרותית,
זה יחייב אותי לחשוב, אלא במילים פשוטות כמו שיחת רעים רגילה.

האצבעות רצות על המקלדת, העיניים לא מסתכלות על המסך, בוהות
באוויר, מסתכלות למעלה ורצות הצידה. רדיו פתוח בכל רם,
והמוזיקה דוקרת לי בלב, מעגל החיים, אף אחד לא רוצה להשאר לבד.
מחכה שהמוזיקה תפריע לי, כדי לא לחשוב. מרגיש כאילו משחק
בכדור, אסור לעזוב כי הוא ייפול, חייב למסור ולבעוט. אבל בסוף
- הוא מוכרח ליפול.

עוצר רגע. עדיין לא חושב, המילים זורמות מעצמן, לידיים שכותבות
לבד. אין לי שליטה על עצמי.

ושוב לא הצלחתי להגיד את מה שרציתי.

חריקה צורמת, מסתובב בבהלה והיא שם. החשיכה הברוכה ומקוללת
כאחד, המביאה איתה שינה טרופה.

יום למחרת, מה נשתנה? בליל של רגשות וסערות עדיין הולם, הטלפון
עדיין דומם. אור נאון קר מפיץ זוהר בוהר ומסנוור, היד רועדת
מתקשה להבין את הפקודות. מקשים במקלדת נלחצים, מעצמם איש אינו
שולט.

כותב, לא מביט במסך לא חושב, נותן למוח לעבד וליד לאבד. קצת
בחשש הרבה בתקווה. אז איך הרשימה הזו יצאה כשמפניה מחושבת,
מבעבעת וקרה?