"לא האמנתי שזה יקרה" אמר
"ועכשיו?"
"עכשיו אני רוצה להשאר איתך לתמיד"
"מחר כבר לא נהיה ביחד" אמרה בעצב
"אני יודע"
"יש לנו את מה שנשאר עד אז" ליטפה את ראשו אחר כך נשכבו כמו
כפיות והיא לקחה את ידו לזמן ארוך אליה ונישקה אותה
"את יכולה לתת לי את היד שלי חזרה?"
"לא" היא חייכה והחזיקה אותה עם חיוך והוא רצה שתשאר אצלה
שפתיה מנשקות אותה והוא מנשק את צווארה היא צחקה הסתובבה אליו
וליטפה שוב את שערו ופניו
"הייתי רוצה להשאר ככה לתמיד"
"מה אני אעשה איתך? תראה מה שהובלתי אותי לעשות!"
"אני?!"
הם צחקו
"אני אוהב אותך"
היה רגע של שתיקה ואז
"גם אני אוהבת אותך"
"כל כך טוב לי שאני לא מאמין שזה באמת"
"זה בסדר אתה פה איתי באמת וגם לי טוב"
"מה יקרה אם אני אבוא להורים שלך ואבקש את ידך?"
"הם יהיו די מאוכזבים בעיקר אבא שלי אבל הם יצטרכו לקבל את זה
אני יודעת? שיבינו שזה מה שאני רוצה"
"אז מה נעשה עכשיו?"
"נלך לישון?"
הוא הלך להביא להם מזרונים מהמחסן ויותר לא דיברו וכשנרדמו
היו עדיין חבוקים ביניהם כמו כפיות
ובבוקר לא צילצל שוב שעון מעורר ושום אמא לא דפקה על הדלת אבל
הוא התעורר מתוך הרגל בשש וכשראה אותה ישנה באור הבוקר נישק
אותה על הלחי והיא התעוררה בפיהוק ואחרי כן ראתה אותו וחייכה
היא הייתה לבושה בחולצת העבודה שלו
"היית נורא מתוקה כשישנת"
"מה אתה לא ישנת בכלל?"
"קצת אבל בעיקר הסתכלתי עלייך ישנה"
אחר כך בזמן שהתלבשה הוא התלבש גם וכשגמרו שאל אותה "את רוצה
קפה?" היא חייכה ואמרה "אני לא שותה" "בטוח?" שאל והיא חשבה
רגע ואמרה "בעצם למה לא" והוא הלך לחדר המורים והכין להם קפה
וחזר והם ישבו בלי לדבר ורק החזיקו ידיים והסתכלו מהחלון על
הזריחה ואז היא הלכה לשירותים
המנהל נכנס יחד עם אב הבית שפתח את השער "מוזר בדרך כלל הוא
מגיע לפנינו" אמר המנהל הם נכנסו לבניין המנהל טיפס במדרגות
וכשהגיע לחדר המורים ראה אותו "לא ראיתי אותך בכניסה חשבתי ש"
ואז ראה גם אותה שיערה פרוע וחולצתה מקומטת והשתתק מופתע
"אני ארד למטה" אמר ואז התעשת המנהל והוריד לו סטירה חזקה
"לך מפה ואל תחזור לכאן" אמר בטון מאיים הוא אסף את חפציו הביט
לעברה ולחש "אני אוהב אותך" הוא ירד במדרגות היא הופיעה עם
החתול "את לכי למשרד וחכי לי שם!" אמר לה המנהל
"את יודעת איך דאגו לך? אמא שלך התקשרה אל בת שבע הבוקר וגילתה
שלא חזרת איתה ולא ישנת אצלה הלילה והתקשרה אליי אמרתי לה שבטח
ישנת אצל חברה אחרת אבל היא לא מצאה אותך אצל אף אחת"
"זה לא היה מתוכנן מראש"
"מה זה משנה מתוכנן או לא? כבר אי אפשר להאמין לך! עכשיו תגידי
לי מה עשית פה בלילה?"
"דיברתי איתו"
"דיברת איתו? מה כבר יש לך לדבר איתו ועוד בלילה?"
"יש יותר שקט"
"מספיק עם החוצפה הזאת! את יודעת שזה אסור!"
"אני יודעת אבל מה אני אעשה"
"ותראי איך את נראית פשוט בושה וחרפה שיער מפוזר וחולצה מקומטת
לא מתאים לך"
היא הביטה לקיר ממול
"את בטוחה שלא עשית איתו משהו?"
"אתה מבטיח שלא תעשה לו כלום?"
הוא הביט לעברה והתכוון להמשיך לשאול אבל פתאום הבין
"לכי לשיעור כבר המחנכת שלך תדבר איתך"
השיחה עם המחנכת הייתה קשה וכללה את האמירות "כשהייתי בגילך"
ו"אני מבינה שיש פיתויים לנערות אבל צריך לדעת לעמוד בהם"
ו"ממך ציפית ליותר" והסתיימה ב"כדאי שתלכי היום הבייתה ותחשבי
טוב טוב על מה שעשית" והיא ישבה שותקת משתדלת לא לפהק
בחוץ פגשה את בת שבע שמשכה אותה מיד הצידה
"אני מצטערת שאמרתי לאמא שלך שלא ישנת אצלי"
"זה בסדר"
"היא נורא דאגה לך"
"אני לא כועסת"
"שמעתי שנשארת איתו כל הלילה"
"השמועות פה יותר מהירות ממהירות הקול"
בת שבע קרבה עצמה לאוזנה
"תגידי לי בינינו שכבת איתו?"
היא לא ענתה ורק חייכה
"איפה?"
"בספריה"
"היי! השיער שלך!"
"מה איתו?"
"הוא בכלל לא אסוף!"
"אז מה? אני מעדיפה ככה"
"וראית מה יש לך על הצוואר?"
"מה?" היא הביטה בראי קרוב וראתה סימן כחול
"הוא קצת השתולל" אמרה וחייכה "לדעתי זה יפה"
"את לא יכולה להסתובב פה ככה!"
"זה מזכרת ממנו ומהלילה"
"מתוקה שלי את יודעת מה יקרה"
היא הסתכלה על בת שבע לא מבינה
"עכשיו יפטרו אותו או לפחות יעבירו אותו מכאן"
רבקה עברה לידן היא שלחה לה לשון ואחרי שהלכה בת שבע המשיכה
"אם יהיה לו מזל וזה יגמר רק בזה את יודעת מה זה בעילת קטנה?
זה אומר שאפילו אם הסכמת זה לא חוקי יקחו אותו למשטרה ולכלא
ואמא שלך תהרוג אותך וכל בית ספר ירכל עלייך ובטח יעיפו גם
אותך"
"לא איכפת לי"
"תגידי את האמת היה שווה את כל זה?"
"כן"
"ומה כל כך מיוחד בו שהסכמת?"
היא ליטפה את החתול נישקה אותו ואמרה
"הוא אמר שאני טעימה"
במשרד ישב מנהל הסניף של החברה ומולו הוא ישב חבוש בפנים וברגל
מנהל הסניף הביט בו משועשע תוך כדי שדיבר בטלפון כשסיים ציחקק
והפקידה מיכל בפינה הביטה במנהל בעניין מתעלמת כרגיל ממנו
"אז מה? השכבת את אחת התלמידות החסודות שלהם? אין לך מה
לעשות? אתה לא יודע שלא עושים את זה ובטח לא בשעת העבודה
ובמקום העבודה"
הוא הדליק סיגריה ולקח שאיפה ונשף את העשן
"המנהל היה עכשיו על הקו הרגעתי אותו הבטחתי שאתה לא חוזר אני
לא מציע לך להתקרב לשם ובקשר לתלונה במשטרה שהוא מבטיח נראה מה
נוכל לעשות"
הוא לקח עוד שאיפה מהסיגריה ופניו שמחות לעומת פניו העגמומיות
ונשף קרוב אליו
"כמובן אפשר להזכיר את הטיפול שעברת ולהציע בידידות ויתור הדדי
על תלונות רק שיש את המשפחה שלה נראה מה יהיה" לקח עוד שאיפה
ונשף
"עכשיו מה שנשאר לדון זה אם נשאיר אותך כאן אם לומר את האמת
אתה לא נחשב טוב בתפקיד והמפקח כבר מזמן חם עליך והסיפור הזה
די מראה שאין לנו יותר מה להחזיק אותך אבל אולי נוכל"
הוא הביט סביב אל קירות המשרד ופתאום אמר "אני אוכל לחזור לשם
פעם?"
"סליחה?"
"לחזור לשמור או לבקר"
"אתה השתגעת?" מעך את הסיגריה במאפרה "הם יהרגו אותך. אחרי
שתחלים, אתה מתחיל במקום חדש. כבר נהיה איתך בקשר"
הוא קם והלך לדלת מיכל הביטה לעברו וסיננה
"תאמין לי אני לא מבינה אותך"
"למה?"
"מה חשבת שיקרה? זה לא חבל לאבד את העבודה? להסתכן בתלונה
ומשפט? זה באמת היה שווה?"
"פעם אני עוד אפגוש אותה"
"מה?"
"אני יודע את זה" אמר ויצא
"חתיכת דפוק" אמרה לעצמה מיכל וחזרה לעבודתה
לקוראיי היקרים (והמעטים): הסיפור הזה הוא מאוד מאוד יקר
ללבי (אולי יותר מכל מה שכתבתי) וכשאני חושב על זה היום, המבנה
התחבירי (המוזר והקשה לקריאה) של הסיפור הזה, שנתן לו את שמו,
הוא משהו שמשאיר את הסיפור בלתי גמור ואולי טוב שכך. עם זאת,
אני ניגש עכשיו לערוך אותו כי דברים מסוימים נראים לי ראויים
לשינוי או תוספת-אבל זה לא ישנה אותו מהותית.
ותודה לשמעון על התגובה החשובה והמפרגנת.
אוקטובר 2005
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.