במשך כמעט שלוש דקות, אולי אפילו ארבע, הוא פשוט עמד בקיוסק
והקשיב לתקתוק העמוק והמלא. עם כל תקתוק, הלב שלו התמלא
התרגשות וציפייה להשתמש בו.
הוא כיוון את השעון המעורר החדש בדיוק לשעה 9:50:00 והמשיך
לבהות בו, בדרך שבה השניות מתחלפות, במהירות, כמו קסם. הוא
נזהר במיוחד שלא ללכלך את הצבע הלבן, הרענן והנקי שלו, כמו
נקודת האור היחידה והבוהקת ביותר בקיוסק הכהה.
סוף-סוף העבודה של השבועות האחרונים השתלמה, בצורת חצי כדור
לבן מושלם, כמעט בגודל של מלון, עם ספרות גדולות, שחורות
ומבריקות. הוא השמיע תקתוק למרות שהיה שעון דיגיטאלי.
בתחושת הקלה הוא זרק את השעון הישן לזבל. הוא עוד נשאר על
הרצפה מיום שישי וכבר לא היה מכוון, והמחוג של השניות בקושי
זז. גם הצבע החום שלו היה דהוי ומקולף במקומות רבים.
למרות זאת, הוא עדיין חש חרטה ותחושת הפסד בגלל שגם השעון הזה
היה פעם תוצאה של שבועות עבודה יקרים...
לפני שהמשיך בהכנות לקראת יום העבודה הוא הציץ עוד קצת בשעון:
9:07:09.
הוא הכין לעצמו קפה שחור, חזק בלי סוכר, פתח את החלון לדוכן
והתיישב על השרפרף, לגם מהקפה וחכה.
זה היה בוקר קריר ונעים, והייתה תחושה נעימה ומסודרת: "הכל
יקרה בזמן היום" חשב.
הוא הספיק כמעט לגמור את הקפה, כשהגיע הילד הראשון: ילד נמוך
שבקושי הגיע לחלון, רק קצת שיער בלונדיני הציץ מלמטה. הוא טיפס
על המעקה וגילה את כל גופו.
"עוזי", הוא אמר, "קולה ופסק-זמן".
"זה שמונה שבעים" עוזי אמר, מגיש לו את הקולה והפסק-זמן. "למה
אתה לא בשיעור?" הוא שאל את הילד, שלקח את הדברים שלו, הניח
כסף על הדלפק והלך לכיוון מגרש הכדורגל.
עוזי חזר להתיישב על השרפרף הקטן ושתה את הקפה שלו. אחרי שסיים
לשתות הוא ניגש לעבר קופסת הלחמניות שהייתה מונחת על הרצפה
והתחיל להכין סנדוויצ'ים לקראת ההפסקה הגדולה.
הוא הספיק להכין שישה סנדוויצ'ים לפני שהצלצול העדין של השעון
הודיע לו שהשעה 9:50:00.
בהתרגשות הוא רץ אל עבר השעון כדי לכבות את השעון המעורר. הוא
הוציא מהארון את שקית הסוכר והלך לעבר מכונת הצמר גפן המתוק,
שפך פנימה כמות נכונה, הפעם, של סוכר והוציא את חבילת המקלות
מהארון.
לפני שהפעיל את המכונה הוא הציץ בשעון: 9:54:56, 9:54:57,
9:54:58, 9:54:59, 9:55:00, ובדיוק בשניה שהדקה התחלפה, נשמע
הצלצול ליציאה להפסקה.
"בדיוק על השנייה" הוא מלמל בשמחה וגאווה.
לא הספיקו לעבור שתים-עשרה שניות וכבר הופיע בחלון הילד
השני...
הוא מכר בהפסקה ההיא ארבעים ושמונה מקלות צמר גפן מתוק, ובכל
אותו היום הוא מכר 15 קולות, פסק זמן, 7 מסטיקים, 11
סנדוויצ'ים ולשון חתול, שהסתכמו ב- 327.80 ש"ח.
"יפה" חשב לעצמו כשארז את הסנדוויצ'ים בקופסאות.
הוא ניתק את המכונה מהחשמל.
"בהחלט שיפור מיום שישי", הרהר, "בזכות השעון..."
הוא שטף את מעט הכלים שנשאר בכיור. לפני שכיבה את האור וסגר את
הקיוסק, הגניב עוד מבט לעבר השעון: 18:23:44.
הוא כיבה את האור, סגר את הדלת, נעל את השער הגדול בבריח והלך
הביתה.
הוא בקושי הצליח להירדם בלילה מרוב כל ההתרגשות של היום. כל
החרטה לגבי השעון הישן נעלמה.
בבוקר הוא קם, אחרי שלבסוף הצליח להירדם, ואחרי מקלחת זריזה
הכין לעצמו קפה, שחור בלי סוכר. הוא אכל ארוחת בוקר חפוזה,
שכללה פרוסת לחם וקצת חומוס, ויצא לכיוון הקיוסק. הקיוסק היה
קרוב לבית שלו, ולכן העדיף ללכת ברגל, גם מפני שאהב הליכות.
הוא אהב לנשום אוויר צח ולראות אנשים. בבוקר ברחובות יש כל
מיני סוגים של אנשים:
אנשים לחוצים שהולכים לעבודה, אנשים שמטיילים עם הכלבים שלהם,
אנשים שמחים בחבורות שהולכים לבית הספר, אנשים עצובים שהולכים
לבד לבית הספר, אנשים שרצים ריצת בוקר ושומעים מוסיקה, וגם סתם
אנשים, בכל מיני מצבי רוח.
בעיקר, מאוד אהב להסתכל על המודעות שהיו תלויות בחוץ, על
עמודים, על קירות ועל לוחות מודעות: "דרושה עוזרת בית חרוצה
בעלת ניסיון" או "אבדה כלבה מסוג סן ברנרד עם קולר צהוב
בסביבות שכונת אבו-תור" ועוד...
הוא קיווה למצוא משהו מעניין, מודעה מיוחדת.
לאט לאט הוא גם התחיל ללמוד כל מיני דברים לגבי המודעות:
איך יודעים איזו מודעה ישנה ואיזו מודעה חדשה (בעיקר על ידי כך
שהוא כבר הכיר את רוב המודעות וזיהה חדשות).
הוא למד שמהמודעות הדחופות והחשובות יותר, יש הרבה יותר והן
יותר מפוזרות, ושמהפחות חשובות ודחופות יש פחות.
כך הוא היה מבלה את זמן ההליכה, עד שהיה מגיע לקיוסק.
הוא פתח את השער ואת הדלת והדליק את האור.
הדבר הראשון שקפץ לעיניו היה השעון. בוהק וזורח, הוא נראה היה
אפילו גדול יותר משהיה אתמול.
הוא הראה: 9:18:06 בספרות גדולות ובוהקות.
עוזי התחיל בהכנות לקראת היום:
פתח את החלון, פתח את הקופה ואת קופסאות הממתקים.
הכין לעצמו קפה, כיוון את השעון המעורר בדיוק לשעה: 9:55:00
והתחיל להכין סנדוויצ'ים.
כעבור שתים-עשרה דקות וששה עשר סנדוויצ'ים הגיע הילד הראשון
להיום.
זה היה בני מכיתה ד'. הוא ביקש מים וסנדוויץ' טונה.
אחריו באו עוד שלושה ילדים וקנו כל אחד סנדוויץ' וקולה, ואחד
מהם קנה גם שישה מסטיקים.
עוזי חזר לשבת על השרפרף כדי לגמור את הקפה, כשדעתו הוסחה לעבר
השעון שהשמיע את אותו הצפצוף הקצוב והעדין.
הוא רץ לכבות אותו וכרגיל, הוציא את הסוכר מהארון, שפך אותו
למכונה והוציא גם את המקלות מהארון. הוא הציץ בשעון: 9:54:57,
9:54:58, 9:54:59, 9:55:00, 9:55:01 - נשמע הצלצול ליציאה
להפסקה.
עוזי עמד מופתע במשך שניות ארוכות, לפני שקולו הנמוך של ילד
מכיתה ו' העיר אותו בחזרה למציאות:
"כמה זה צמר-גפן?" הוא שאל.
"מה? אה... חמש שקל לאחד ושמונה לשתיים" עוזי השיב, עדיין קצת
מבולבל.
"תביא אחד" הילד אמר.
עוזי הפעיל את המכונה וסובב את המקל בתוך הסיר בתנועה מיומנת,
בעוד הילד הסתכל מוקסם בדרך שבה סיבי הסוכר נדבקים למקל וטווים
ביחד, כמו קורי עכביש, אובייקט אחד, דמוי תות הפוך גדול
ואוורירי. הילד לקח את הצמר-גפן המתוק, נתן לעוזי חמישה שקלים
וחזר לחברים שלו שחיכו בחוץ.
אחריו היו עוד חמישה עשר כמוהו, ועוד שבעה שלקחו שניים.
השלל של אותו היום הסתכם ב- 370.20 ש"ח, קצת פחות מאתמול.
לפני שהתחיל לסגור את הקיוסק, השעון שעמד בפינת הקיוסק ושנראה
היה שונה, קצת מפחיד ומאיים: בולט מדי בחושך, לכד את מבטו של
עוזי: 18:24:41.
עוזי תהה מה קרה היום שבגללו השעון איחר.
"בטח הצלצול התאחר" הוא ניסה לשכנע את עצמו ומיהר לכוון את
השעון שניה אחת אחורה.
הוא כיבה את המכונה, ארז את הסנדוויצ'ים, שטף את הכלים, סגר את
הקופה, קשר את שקית הזבל המלאה והחליפה בשקית חדשה, קשר את
הישנה, כיבה את האור, סגר את הדלת, נעל את השער, זרק את הזבל
והלך לדרכו, הביתה.
ההליכה בלילה שונה לגמרי מההליכה ביום:
סוגי האנשים שונים בלילה; צעירים שיוצאים לבלות, זוגות אוהבים,
אנשים שבעים צוחקים ברחובות אחרי ארוחת ערב גדולה ואחרי כמה
כוסות יין, ולעומתם גם קבצנים וחסרי בית.
בלילה המודעות נעלמות, הן כאילו נבלעות בחושך, ולכן העיסוק
המרכזי בהליכה הלילית הוא לצפות באנשים.
הוא הגיע הביתה, הניח את המפתחות על השולחן, אכל משהו קטן ושכב
לישון.
"איך זה שהוא איחר בשניה?", תהה, "הרי אתמול זה היה בדיוק על
השניה. מחשבה מהירה על להחליף אותו עברה בראשו, אך הוא מיהר
לשכוח אותה".
גם בלילה הזה הוא בקושי הצליח להירדם.
בבוקר, אחרי שהתקלח, אכל קצת ושתה קפה הוא שוב יצא לקיוסק, אבל
הפעם יותר מהורהר ומוטרד.
סוגיית השעון לא הניחה את דעתו.
"אבל, מה גורם לו לאחר בשניה?" קול בתוך ראשו המשיך לשאול.
בעודו הולך שקוע במחשבות הפסיקה את רצף מחשבותיו מודעה שחזרה
על עצמה בדרך כבר יותר משש פעמים.
זו הייתה מודעה גדולה וחדשה. היה כתוב בה משהו באותיות שחורות,
ואז באותיות צבעוניות וגדולות היה כתוב: "פרס כספי מכובד מאוד
מובטח למוצא הישר!!!".
הוא התקרב למודעה כדי לבחון אותה מקרוב, ובמודעה היה כתוב:
נאבדה מחשב נישאת של חברה 'apple' בצבע סגול ולבן, בערך בגודל
של דף A4
פרס כספי מכובד מובטח למוצא הישר!!!
נא להחזיר מחשב לבעל שלו עד יום רביעי בשעה 10:00 כי אז אני
טס.
תודה רבה מראש, ג'יימס ליין.
בתחתית המודעה היו לשוניות עם שם ושני מספרי טלפון.
הוא שכח לגמרי מהשעון ומהצמר גפן המתוק.
באופן מפתיע, המחשבה על ג'יימס בלי המחשב עוררה בו חמלה ורצון
עז להחזיר לו את המחשב: הדחיפות שבה היתה מנוסחת המודעה גרמה
לו להרגיש כמו חובה למצוא את המחשב, מה יעשה בלעדיו כשהוא נוסע
לחו"ל עוד מעט?
עד שהגיע לקיוסק, עוזי הספיק לראות 26 מודעות כאלה וכל אחת
חיזקה את דעתו ואת נחישותו לעזור.
מכוח ההרגל הוא ביצע את כל הפעולות של השגרה: פתח את השער,
הדלת, הקופה, קופסאות הממתקים, קפה שחור, החלון, השעון.
הכל עצר.
הוא הפסיק לחשוב על ג'יימס ועל המחשב ובהה בשעון.
הוא נראה היה עצום, גדול בהרבה מהרגיל, לא פרופורציונאלי.
התקתוק שלו היה חזק ומפריע והוא כבר לא היה כל כך לבן.
"למה שעון דיגיטאלי צריך לתקתק לעזאזל?! אין לו מחוגים!" הוא
אמר לעצמו והלך לכוון אותו ל-9:50:00, סותם את אוזניו מפני
התקתוק המעיק.
כל שאר פעולותיו לוו בתקתוק המרגיז של השעון ולפתע נעצרו על
ידי רעש צורם וגבוה.
הוא זינק לכבות את השעון ולקח את הסוכר והמקלות מהארון,
כשכמובן שהליווי הצורם של התקתוק חזר להישמע ברקע.
הוא הציץ בשעון מתוך הרגל: 9:54:59 בום!, 9:55:00 בום!,
9:55:01 בום!, 9:55:02 בום!, 9:55:03 בום!, 9:55:04- צלצול
להפסקה.
"בן-זונה" הוא חשב ונשאר בוהה בו בזלזול מהול בשנאה, עד שאת
תחרות המבטים האימתנית קטע קולו של הלקוח הראשון להיום:
"תביא צמר-גפן, קולה וסנדוויץ'-סלמי".
"קח" הוא נתן לו את הדברים ולקח את הכסף.
הדפיקות הרועשות לא הפסיקו לענות אותו אפילו שעתיים אחר כך:
12:03:22.
"קולה ומסטיק"
"קח".
בום! בום! בום! בום! בום! בום! בום! -
לפתע הכל הפסיק. בקיוסק שרר שקט קיצוני כשעינו של עוזי זיהתה
משהו בצבע סגול-לבן ליד הפח שבכניסה לבית הספר.
הוא זינק דרך החלון, סגר אותו בזריזות ורץ בשיא המהירות לעבר
המחשב, שכבר נראה היה הרבה יותר ברור ואפילו סמל התפוח שהתנוסס
במרכזו התבהר.
הוא הושיט יד לעבר המחשב.
עוד קצת, עוד מעט ו- בום! הוא נפל הצידה כשילד אחד נגח בו
בכתף.
"סליחה" הילד אמר באדישות והמשיך ללכת כאילו כלום לא קרה.
"מה סליחה?! תסתכל בפעם באה לאיפה ש'תה הולך!" הוא הסתכל עליו
הולך עוד כמה שניות כשנצנוץ של סגול בזווית עינו הזכיר לו את
המטרה. הוא זינק לעבר המחשב ואחז בו בכוח.
מרוצה, מסופק וגאה בעצמו עוזי רץ ריצה קלה לעבר הקיוסק, טיפס
דרך החלון פנימה ונעל את עצמו בפנים משני הצדדים.
מיד הוא לקח את הטלפון, ובעוד הטלפון משמיע צליל חיוג, עוזי
נזכר שהוא שכח לקחת לשונית מהמודעה.
"חת'כת אידיוט מטומטם" הוא קילל את עצמו והמשיך להסתובב בקיוסק
מנסה לחשוב מה לעשות.
הוא הציץ בשעון שלפתע היה חרישי למדי: 18:03:04.
"יופי! אני אצא החוצה ואמצא את אחת מהמודעות" הוא חשב, תפס את
המחשב וסגר את הקיוסק.
הוא הסתובב בחשכה במשך כשעה מחפש את המודעה, ולא רק שלא ראה
שלושים ושלוש, הוא לא ראה אפילו אחת...
הוא הסתובב חסר אונים במשך עוד כמה דקות, עד שהחליט לנסות שנית
בבוקר.
בלילה הזה לא ישן בכלל.
הוא לא יכול היה להפסיק לחשוב על ג'יימס, שודאי חושב שאין
תקווה. הוא נוסע מחר בבוקר, וזו אחריותו של עוזי בתור "המוצא
הישר" להחזיר לו את המחשב.
למרות הרצון העז, משהו בראשו אמר לו שיש משהו חשוב בסביבות
הבוקר, אבל לא הצליח להזכר. לבסוף, אחרי התחבטויות רבות בנושא
הוא הגיע למסקנה המנחמת שזה ודאי רק הדמיון שלו שמתעתע בו.
מקלחת, קפה, קצת אוכל, מחשב והחוצה.
הוא לא היה צריך לחפש הרבה עד שמצא את המודעה המיוחלת. בזריזות
הוא תלש לשונית ורץ לקיוסק.
שער, דלת.
הוא רץ לטלפון ומתנשף התקשר לג'יימס.
תוך כדי הישמע צליל החיוג של הטלפון, הסתכל על השעון שהיה לבן
רק לא מזמן וראה שהשעה היא 9:42:06.
עוד מעט צריך להכין את הקיוסק לקראת הלקוחות, "הם סומכים עלי"
הוא חשב...
"כן, הלו" נשמע קול בעל מבטא אמריקאי כבד. היה לו קול לחוץ
וממהר.
"אה... הלו?" עוזי גמגם, מופתע מהעובדה שענו לו.
"כן, הלו, מי זה?" ג'יימס שאל.
"אה, כן זה אני עוזי, בקשר ל... למחשב" עוזי אמר בהתרגשות.
"המחשב? של המחשב נייד? את מצאת את המחשב?" הקול שלו השתנה
לקול יותר עדין, מתרגש.
"בדיוק, זה אני מצאתי, סגול עם תפוח"
"תודה, תודה רבה לך, אנחנו קובעים פגישה, אתה מקבלת פרס כספי
גדול מאוד" הוא אמר בקול חצי רועד.
עוזי היה מאושר לשמוע שהוא מתרגש, שהוא גאה בו על זה שהוא מצא
את המחשב, כמו שעוזי קיווה שיקרה.
"כן, מתי ניפגש?" עוזי שאל.
"היום, אין הרבה זמן. אפשר עוד עשר, עשרים דקות, כן? זה 9:50-
10:00?" הוא שאל.
תשע וחמישים זו ההפסקה הגדולה...
"כן... הלו?" הקול של ג'יימס הדהד ברקע.
"לא, לא אני לא יכול, זו ההפסקה הגדולה..." עוזי מלמל.
"זה מה זה? הפסקה גדולה?"
"אני לא יכול, סליחה..." עוזי אמר בקול יותר בטוח, קצת
רובוטי.
"כן, את לא מבין, זה פרס כספית גדולה" הואר אמר, קצת מופתע
מהתגובה של עוזי.
"לא, לא, בהפסקה הגדולה אני מוכר יותר מארבעים מקלות, אני לא
יכול, סליחה" עוזי אמר, כבר לגמרי בטוח בעצמו, מהנהן בראשו.
"תראה אדוני, אני מדבר איתך על ארבעים
אלף מקלות!" ג'יימס
אמר בקול כועס ומיואש.
"כן, שלום שלום" עוזי אמר, עדיין מהנהן בראשו. הוא עשה תנועה
של שלום עם היד וניתק את הטלפון.
ביפ ביפ, השעון צלצל.
בהליכה איטית עוזי הלך לכבות אותו. הוא הוציא סוכר ומקלות
מהארון. צלצול להפסקה.
"אחד זה חמש שקל, שתיים זה שמונה".
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.