"...ריחות של ימים ישנים עזרו לשכוח
וריח אחד, וריח אחד, וריח אחד שלא שכחתי..."

אם הייתי צריך לאבד חוש?
הייתי בוחר בראייה. אין סיכוי שאני אאבד את המוסיקה שאני כ"כ
אוהב.
ויותר מזה, אני לא הולך לאבד את הריח! אין עליו!

יש ריחות שפשוט לא יכולים לצאת לי מהראש, ריח של זיעה שגורמת
לי לתהות, למה הייתי איתה, היא מסריחה! ריח של העוגה של אמא,
עוגת שוקולד, נסיון ליצור בראוניז, תוצאה שונה לגמרי!

וריח אחד - ריח משכר, שלא יצא לי מהראש, אני נושם אותו ורוצה
למות, אני יכול לראות אותך, לבד, איתו, לרצות למות, אבל שום
דבר לא ישתווה לריח שלך, אני יושב וכותב ועדיין את קילומטרים
ממני ואני עדיין מריח את זה, אני יכול למות, אני בסך הכל עומד
מאחורייך בתור לאוטובוס, ופתאום, מן ווש בנחריים - וזהו, הלך,
זה חוזר.

פעם, חגית החליטה לעשות לי את המבחנים הטיפשיים האלה, כמו עם
הקולה, נסיון להוכיח לי שהכל שטויות, שהריח הזה הוא רק בדמיון
שלי,
"בייבי, אני רוצה שתריח את החולצה הזאת!"
רציתי למות, אבל לא, לא הסכמתי להכנע, "נו, שוב הריח שלה?"
והלכתי משם. רוצה למות, אף פעם אני לא אסלח לחגית על המבחן
הטיפשי הזה, עם כמה שאני אוהב את הילדה הזאת, אני לא אסלח לה!

אולי בגלל זה הפכתי לאובססיבי בנוגע לריח, אני חייב להריח בריח
שלי! כבר קיבלתי עליו מחמאות, אמא שלי יודעת שבחיים אסור לה
להחליף את המרכך הורוד, את המסטיק הכחול, את השמפו הירוק,
הדאודורנט הכסוף!

אני יכול לאבד את הראייה, גם ככה כל צבע הופך לריח.