לבשתי את השמלה השחורה. רק כי ביקשת ממש הרבה ונגמרו לי
התירוצים. אמרת שתאסוף אותי בשמונה, אבל אני הייתי מוכנה כבר
שעה לפני כן.
מנסה לשרוף את הזמן, פתחתי שקית מכתבים ישנה עם שירים שכתבת.
חלקם עליי, חלקם על החיים והעולם. חייכתי לעצמי ודמיינתי את
תחושת שפתיך והמבט שכל כך אהבתי להיקבר בו.
הפלאפון צלצל, "נו, את יוצאת?"
"איך הייתי אמורה לדעת שאתה בחוץ?"
"חוש?"
חייכתי לעצמי, "אני יורדת."
חיכית לי עם חיוך ממזרי ופרח מוחבא מאחורי הגב.
"אני לא מאמין שבאמת לבשת את השמלה, הייתי בטוח שרק בחלומות
שלי אני אראה אותך ככה."
הסמקתי וחיבקתי אותך חזק, ליטפת את שיערי שהיה אסוף בעגבניה
אלגנטית ולחשת לי באוזן דרך עגילי הכסף כמה אני יפה.
דחפתי אותך ממני בטענה שאתה מדבר שטויות וחייכת את חיוכך
הממזרי, עיניך ברקו, ואולי זה היה אור הכוכבים שנצנץ דרכך.
"אז לאן?" שאלת אותי, מכניס את ידי שהספיקה להתקרר בזמן הקצר
ששהינו בחוץ אל תוך כיסך. היית לבוש בשחור, כמו תמיד. לא
ציפיתי שתתלבש אחרת.
"לאן שאתה רוצה", חייכתי.
"אולי פעם אחת את תחליטי לאן?"
שתקנו לכמה שניות, ואז הובלתי אותך יד ביד לעבר רחוב ששכן בו
בית נטוש. עלינו למעלה בשתיקה, אתה מחבק אותי מאחורה ואני מנסה
שלא ליפול על שובל השמלה.
יצאנו אל הגג, היה קריר וטיפה רעדתי, הצמדת אותי קרוב אליך,
עטפת אותי עם ידיך, והרגשתי כה בטוחה. הנוף מהגג היה מרהיב,
ניתן היה לראות ממנו את כל העיר, ואתה התפלאת איך לא היינו פה
קודם.
השמיים חייכו אלינו באותו הערב, אני זוכרת שאמרתי לך כמה
הכוכבים יפים, ואתה אמרת שאתה מעדיף להתמקד בי מאשר בהם.
לפעמים היית יותר קיטשי ממני. וזה היה דבר נדיר. אני הבחורה
הכי קיטשית שקיימת. לפעמים תחרות הקיטשיות בינינו שעשעה אותי.
"את חושבת שאם זה היה עולם אחר את ואני היינו יכולים להיות
זוג?"
"אנחנו לא עכשיו?" שאלתי בתמיהה.
"עכשיו? עכשיו אנחנו משהו לא מוגדר," הרהרת לעצמך, מנשק לי
קלות את היד, "עכשיו אנחנו טשטוש של הזריחה עם האופק, או תחושת
העקצוץ הזאת שמקבלים כשהרגליים מתעוררות אחרי תרדמה."
השפלתי את ראשי. תמיד כשאמרת משפטים יפים כאלו הרגשתי נחותה
ממך.
הרמת את סנטרי והפנת את ראשי אליך, "את לא נהיית לי עצובה
עכשיו נכון?"
שתקתי, כאופייני לי. התקרבת אליי באיטיות, הצמדת את שפתיך
בעדינות אל שפתיי הקרות. צמרמורות חלפו בגופי. תמיד כשהתנשקנו
הרגשתי בעולם אחר. לאט לאט הנשיקה שלנו התפתחה למשחק כוחות
בלתי ניתן לשליטה, כשלפתע מצאנו את עצמנו שוכבים על הספה
שהייתה על הגג.
הסרתי את גומייתי, נותנת לשיערי ליפול על כתפיי החשופות בעודי
מנשקת לך את הצוואר ומצמידה אותך חזק אליי. היית מעליי, נוגע
בי בדיוק במקומות הנכונים.
לפתע, עצרת.
נעצתי בך מבט, מופתעת.
"קשה לי איתך", ליטפת את לחיי ברכות, יורד לאט לאט למטה אל
כתפיות השמלה... ומסיר אותן.
"חיכית כל כך הרבה זמן לראות אותי עם שמלה כדי שתרצה להוריד
אותה?" חייכתי בערמומיות.
במקום לענות נקברת בשקע של הצוואר שלי, שואף אותי אליך.
ושוב חזרת אל שפתיי, מלטף את לשוני עם לשונך.
גופינו זזו בהרמוניה מושלמת זה עם זו, שזה הרגיש כאילו אנו
זזים על פי תנועות של מנצח.

ריטנוטו,

אלגרו,

דימנואנדו,

קרשנדו.

עשינו אהבה
על ספה בגג בבניין נטוש איבדתי את בתוליי ועגיל מכסף.

"את דומעת", לחשת לי כשהיית בתוכי, "אני מכאיב לך".
"לא", נאנקתי, מחפשת את האוויר. מנסה להבין את התחושה.

חיבקת אותי.
"אני מצטערת אם אכזבתי אותך", לחשתי.
"מה קרה לך?" נעצת בי מבט יוקד מלא נצנוץ כוכבים, "את אף פעם
לא יכולה לאכזב אותי."
הפניתי את ראשי כלפי מעלה, חוקרת את השמיים. מרגישה לפתע עצבות
מסוימת.

"כמו תחושת העקצוץ שמרגישים כשהרגליים מתעוררות", לחשתי לעצמי,
נותנת לדמעה אחרונה ליפול.