אף פעם לא חשבתי שאדע איך החברים שנזרקו מרגישים. עד שהוא גם
זרק אותי. כאילו ירק אותי למדרכה המטונפת, כאילו לא הייתי חלק
ממנו יותר. בעוד אני מתעופף לעולם החיצוני בחופשיות משחררת אך
עם זאת מאוד טעונה, תהיתי אם הכול יכול להיות חלום, או לפחות
דמיוני, בתת מודע, כמו שקורה לי תמיד. אך כשהרגשתי עצמי נמרח
על מדרכת האספלט השחורה והרותחת. ולאחר מכן את טביעות נעליו
דורסות אותי ללא כל רחמים יחד עם סמל ה"נייק" המוטבע בהן,
ידעתי שהגיע תורי, אך עם זאת נהניתי מהמחשבה כי הוא דורס את
עצמו. ידעתי שדברים טובים לא נמשכים לנצח, והייתי חייב להודות
בזה. אחרת גם כעת כשאני מרוח על מדרכה ללא מוצא הייתי חי בסרט
ריקני חסר כל אמירה אמיתית - סרט אמריקאי.
בעודי מחכה שמישהו יבוא לאסוף אותי - כלב סקרן, או שמא חתולה
סנובית, חשבתי על החיים שאחרי. חיים בהם דבר לא משנה יותר,
וההתעופפות הקרה ברוח החמה, כשכנפי המלאך נפרשות רק גורמת
לחשוב - האם הפכים משלימים זה את זה? התעופפות זו - לאחר
המוות, כמלאך הפורש את כנפיו העשויות משנהב קל, תחת קרני השמש
המקרינות קרינה אולטרה סגולית משהו, גורמת לך לחשוב, או לפחות
להרהר, כי האדם הוא עוד מוצר מזון בטבע, שרק מחכה להתכלות,
ולהפוך ממוחזר. בנוסף התעופפות זו אם מקשיבים לה טוב טוב גורמת
גם לסוג של הנאה - רעש משוב הכנפיים האוורירי, שמזכיר את
הדריכה על עלי הסתיו כשהעולם שותק. קנאק, קנאק - או לפחות קול
דומה, מרגיע יותר, קול שמבודד אותך מהעולם ומאפשר לך לחשוב על
כלום, תחושה נעלה, שרק מעטים זוכים לה. אך אינני במצב של חיים
שאחרי המוות, שלא לדבר על מצב של חיים, אני במצב אחר - המתנה.
אני במצב של מוות קליני, ללא מוצא, ללא האפשרות לברוח. אפילו
את כנפי עדיין לא קיבלתי, וכנראה שלא אקבל - כי אינני אנושי,
כאילו בני האדם כן. כרגע אני במצב שבו אף בחירה חופשית שלי לא
תשנה, אני כבר לא אשנה לאף בחירה חופשית. תפקידי בעולם נגמר.
וכל מה שנותר לי הוא לחשוב על הכול מלבד על כלום. עדיין לא
הגעתי למצב השקט הנפשי המיוחל, עדיין לא הגעתי למצב הכנפיים,
עדיין לא הגעתי למצב המלאך. אני רק מחכה, כמו רובנו - ממתין
לדבר מה.

המדרכה נראית זוועה, לא ניקו אותה כבר חודשים, והצחנה יוצאת
ממנה במלוא התעוזה, צחנה אמיצה, לא אנושית ולא ממתינה. צחנה
שאני כבר חלק בלתי נפרד מקיומה, ואני כבר זקוק למקלחת, למרות
היותי רטוב באופן טבעי. לפתע נשמעה צפירה באופק הקרוב, כאב לי
באוזניים, לא כי הצפירה הייתה חזקה, בכל זאת לסובארו 87',
המכונית באופק המתקרב, גם הצפירות כבר התקלקלו. כאב לי כי
ידעתי מה פירושה. מכונית דוהרת במלוא המהירות (למרות היותה
סובארו 87') לעברי ואני לא יכול לברוח, מניח את ידיי שלא
קיימות על פניי חסרי הפנים מחכה לנס, שלא הגיע.

נדרסתי! זו כבר פעם שלישית היום, כנראה שפשוט אין לי מזל, עדיף
כבר להיות מלוקק על-ידי כלב סקרן. עדיף שדם החתולה הסנובית
ייטוף עליי לאחר שהיא עצמה תידרס בהיותה משמשת לי מגן אנושי.
הכול עדיף מאשר שכל הנהגים יחייכו אליי ויגידו - "פעם שלישית
גלידה".

לפני כשעה חשתי בכאב עצום שכזה, כאילו משהו אוכל אותי מבפנים,
כאילו חלק ממני התאדה ונעלם. כמובן, שכשאני מי שאני לקח לי מעט
זמן להבין שחלק ממני אכן התאדה ונעלם, או שלפחות הפך לטיפת גשם
שלא תועיל בשנת הבצורת הבאה.
כשנשארתי רק טיפה קטנטנה הבנתי שגורלי המר כבר נגזר, ואני
בסופו של דבר אהפוך לעוד בורג במערכת המניעה את העולם, או
לפחות את מזג האוויר. תפקידי מלהחיות אדם הפך בין רגע לתפקיד
שולי כטיפת גשם קטנה וחסרת כל חשיבות אמיתית, טיפת גשם שרק
תתגעגע לתקופה בה יכלה לחשוב על מלאכים ומשמעות החיים, כמה
שהנושא מדכא וחסר פיתרון.
אני מתחיל לרחף, כל חלקי גופי רועדים, תחושה נהדרת , לרגע אני
אותו מלאך מכונף הנשרף מקרני השמש, ולא כואב לו, לא כואב לי.
אותה תחושה נהדרת של מעוף מזכירה לי את הפארק, את הפעם שהוא
היה על רכבת ההרים ואני כמעט שנשמטתי מפיו, הוא הציל אותי ברגע
האחרון, בליקוק שפתיים אצילי, החזיר אותי למערכת ההגנה שלו.
חבר נאמן. כך לפחות חשבתי.
בעודי מרכיב עצמי עם חלקיי/לא-חלקיי האחרים שכבר התאדו מזמן.
אני חושב איך החיים שם למטה, כטיפה, ולא כמי שהייתי. אולי בכל
מקרה אביא חשיבות יחד עם נפילתי לקרקע היבשה, ובמקום להחיות
אדם אחיה אותה? אולי טיפת גשם אינה הסוף, ויש חיים אחריה?
למרות הכל אני חושב על הדברים המדכאים, למרות היותי טיפה חדשה,
טיפה שרק מחכה ליפול, ולשנות את סדר הדברים.
בסופו של דבר סיפורו וסופו של כל דבר הוא די קיטשי, אמריקאי,
תחשבו על זה, אפילו סיפור של רוק מזדקן.