פרק שני
בשטחי הכינוס

הגענו לשטחי כינוס על זחלים. הגשם כמובן לא הפסיק לרדת. הכין
לנו קבלת פנים של "צרות באות בצרורות".
הימים ימי תחילת כניסת המחבלים ללבנון הארורה ותחילת התמקמותם
המסיבית בארץ שאין לה דין ואין לה דיין. אני עוד זוכר את בירות
של פעם "פריז של המזרח התיכון" בארץ ארזי הלבנון.
בדרך מהרמה, מהחטיבה , סיפרו לנו כי היה פיגוע בלונדון בו ירו
מחבלים על שגריר שלנו וכי הוא פצוע קשה. על פי מה שהבנו היינו
מתוכננים להיכנס ללבנון ו"לנקות" את השטח הקרוב לגבול ממחבלים
ולהרוס את התשתיות שבנו במהלך החודשים האחרונים.
הטנקים החלו לרדת מהמובילים אל תוך הבוץ כקילומטר ממטולה.
חיכיתי לטנק שלי שיגיע. הצוות שלי וכל הפלוגה למעט הנהגים
הובלו במשאיות עד לכאן.
הנה מגיע המוביל עם הטנק שלי.
גם אם יעמידו מאות טנקים מולי למסדר זיהוי ויסתירו את שלטי
הזיהוי אצליח לזהות את הטנק שלי, יש קשר מסוים בין הטנק לבין
ציוותו ורק טנקיסט יוכל להבין זאת. במהלך הזמן הטנק מקבל חיים,
מדבר אליך, משמיע קולות שרק אתה מבין, שומר עליך, מחמם אותך,
דואג לך, ומקבל תווי פנים מיוחדות ושונות משאר הטנקים.
יחיאל, נהג הטנק, ניכנס לתא הנהג ומביט אלי. אני מסמן לו להניע
וצועק "קדימה... אין זמן..." בשריון אף פעם אין זמן.
יחיאל מניע ונענה לסימנים שלי לתחילת הורדת הטנק מהמוביל.
בזהירות אנו מורידים את הטנק ומפנים אותו לנקודה שיועדה לי
בחניון. יחיאל, בן מושב מדרום הארץ, נמוך ושמנמן שכאילו תא
הנהג נבנה לפי מידותיו, הוציא לי את הנשמה בתחילת המסלול. היה
נדמה לי כי ממנו לא יצא נהג. היה טועה בין ימינה לשמאלה, היה
מקפיץ את הצוות משום שלא ידע איך לגשת למהמורות, היה עוצר
בפתאומיות. לא היה נעים להיות על הטנק כאשר יחיאל נהג. אבל,
הפלא ופלא, לקראת סוף המסלול גילה הוא ניצוצות של נהג והחל
להשתפר מיום ליום למרות שבאחד הפעמים כאשר יחיאל נהג עבור מפקד
אחר פנה אלי אותו מפקד ושאל איך אפשר לתת לבחור לנהוג הרי הוא
לא יודע כלום. למרות זאת סמכתי עליו וסמכתי על הקשר וההבנה
ביננו. כנראה שנוצרה הבנה ביני לבינו שהביאה אותו למצות את
היכולת שלו.
יחיאל כיבה את המנוע ושאל " ועכשיו מה עושים...."? והחל לרדת
מהטנק.
"תאמין לי שאני לא יודע..... נמתין למג"ד ולמ"פ ואז נדע....."
עניתי. ידעתי כי אנו בהמתנה לפקודות.
מה שלא ידעתי היה שאנו נכנסים ללבנון בשעות הקרובות. עם כל
ההכנות שעשינו בדרך הנה לא האמנתי שנילחם. כל כך הרבה התראות
וכוננויות עברנו שבכל זאת חשתי שהנה עוד התראת שווא.
בינתיים גשם הזלעפות הפסיק, בוססנו בבוץ הגלילי, מתכננים את
ארוחת הערב.
מאיר הרס"פ, חברי הטוב, ניגש אלי בהבעת קיטור מסוימת ואמר
"היי, דני, אתה יודע ששיבצו אותי כמפקד טנק.... אני לא מבין את
זה... אני כבר רס"פ.... "
"חמודי... זה המצב... בשעת חירום מעונינים במפקדים טובים.."
עניתי. לא קינאתי בו. גם טנק וצוות על הראש וגם כל הפלוגה
וצרותיה באחריותו.
"תפסיק לקטר.... ובוא עזור לי לטפל בארוחת הערב..." אמרה נילי
הפקידה הפלוגתית למאיר והוסיפה "צריך להוריד מנות קרב ולחלק
אותם לצוותים..."
"נו... אין ברירה..." ענה מאיר וניגש ביחד עם נילי אל הקומנדקר
תוך קריאה לחיילים נוספים שיבואו לעזור לו.
"יחיאל... תוריד מהטנק את ערכת הבישול והקפה ותארגן את האש..."
הוריתי ליחיאל.
אצלנו בטנק היה הכל מוכן לשהייה בשטח. היו ערכות חירום של קפה,
אוכל, סי גריות ואפילו ממתקים.
אלברטו, הטען, זירז את יחיאל בעוד נדב, התותחן, ניגש עם מאיר
לקומנדקר להביא את מנת הקרב.
אלברטו, עולה חדש מארגנטינה, מגודל גוף וטען קשר בחסד, אוהב את
הקטעים האלה של התארגנות לאוכל.
תוך דקות היה הפינג'אן עם מים חמים על האש וכולנו ממתינים לנדב
לחזור עם מנת הקרב שלנו.
נדב, נדב, חולמני עם זוג רגליים הנמצאות באופן קבוע כמה
סנטימטרים מעל האדמה. יש לו זמן. מהירות אינה מופיעה בלקסיקון
שלו.
וכרגיל אלברטו מתחיל להיכנס ללחץ "נו... איפה האסטרונאוט...."
שואל תוך הכנת הקפה.
"הנה הוא בא... למה אתה מדבר כך..." קורא יחיאל ומפנה אצבע
לכיוונו של נדב.
"האש מוכנה?.. בואו נכין לוף על האש.. ליד זה חמוצים ולחם..
אחלה ארוחה" צועק נדב כשבידיו מנת קרב לתפארת מדינת ישראל.
בעודם עסוקים בפתיחת הקופסאות מגיע הסמ"פ איתי ואוסף את כל
המפקדים לפקודת יום.
"חבר'ה... אני הולך לשמוע מה קורה... אני מזהיר אתכם... אתם
משאירים לי מנת אוכל וכוס קפה חם.." אני אומר לצוות. לוקח את
הגליל ומתקדם עם הסמ"פ לכיוונו של טנק המ"פ.
תוך דקות מתאספים כל המפקדים. על צידו של טנק המ"פ מונחת מפה
גדולה עם סימנים של חצים אדומים, וכחולים. " זה נראה אמיתי.."
אני לוחש למאיר שהגיע ונעמד לידי.
"אני לא מאמין עד שניכנס פנימה... וחוץ מזה יכול להיות שזה
תרגיל..." אומר מאיר בביטחון.
כולנו מביטים במפה. כולנו חיילים שהתאמנו שעות, ימים, שבועות
וחודשים ארוכים וללא ניסיון של לחימה אמיתית. אם זה אמיתי זה
הרגע לו חיכינו. זה הרגע להביא את הכושר שלנו לביטוי.
ניר המ"פ, קיבוצניק, שהשתחרר מהצבא אך חזר לאחר מספר שנים משום
שהמג"ד ביקש ממנו לחזור, מביט אלינו ובוחן האם כולם נמצאים.
הוא שובב לא קטן אך הפעם פניו רציניות.
"כולם פה"? שואל ניר ומיישר את המפה תוך מבטים נוספים הן אל
המפה והן אלינו.
"כן, כולם הגיעו" עונה איתי.
"או קיי חבר'ה.... הפעם זה אמיתי....." מתחיל ניר את פקודת
היום ".. כל הגדוד נכנס דרך מטולה ללבנון כאשר אנו הפלוגה
המובילה. מטרות הגדוד הן לנקות ממחבלים את השטח הנמצא על קו
הגבול של לבנון וסוריה מדרום לצפון ולהיות מוכנים לכניסה לקרב
מול הסורים אם הם יחליטו להתערב. שאר גדודי החטיבה נעים צפונה
מערבית לנו ואילו חטיבה שבע אחראית על מישור החוף. כל הכוחות
מוכנים לתזוזה. שעת האפס היא חצות ואנו ממתינים לפקודת יציאה".
קולו מתכתי כאילו אנו בתרגיל באימונים.
אני מביט אל ניר. הבן אדם מדבר ברצינות תהומית. כל כך לא מתאים
לו. כל כך לא מתאים לשובבות היומיומית שלו.
נראה לי שזה לא אותו אדם שבשבועות האחרונים  מגיע אלינו כמעט
כל ערב על הג'יפ שלו וצועק לי ולמאיר לעלות לרכב מייד משום
שהמתנדבות בכינרת מחכות אך ורק לנו וכדאי שנזוז כבר.
אני מביט אל פני הסובבים אותי והם כמוני, האסימון לא יורד.
"שמע ניר... זה עוד תרגיל.." יורה מאיר.
"מאיר וכל המפקדים.... תקשיבו טוב טוב. אנו נכנסים ללבנון
הלילה. אנו ממתינים לפקודת יציאה.." אומר ניר ומדגיש כי הלילה
זה הלילה. לא תרגיל, לא בלבול ביצים, אלא לוחמה אמיתית.
ניר ממשיך "בשעה 10 בלילה אני רוצה את כל הפלוגה לפקודת יום.
בשעה 11 אנו על הטנקים בשיירה לכיוון מטולה. הטנקים המובילים
יישאו נוכרי (מפוצץ מוקשים) וזאת משום שאנו הפלוגה המובילה
וייתכנו שדות מוקשים בדרך. אני מבקש להכין את הטנקים בצורה הכי
רצינית שאפשר, לבדוק כל דבר, על כל חוסר להודיע מייד למפקדה
ולהם יש הוראה לספק מייד כל חוסר... "
ניר ממשיך ומדווח אלו כוחות ישתתפו, חיל האויר, התותחנים,
צנחנים, ושאר ירקות. הוא פוסע אנה ואנה, מצביע על מסלולים
במפה, נקודות ציון, אל חיעאם, מטולה, מרג' עיון. האדום זה
הסורים. הכחול זה משלנו. הסגול זה המחבלים. ננוע מנקודה זו
לנקודה ההיא ומשם הלאה.
לאט לאט האסימון מתחיל לרדת, לאט לאט החיוכים נמחקים. הרצינות
גוברת וכבר כמה שאלות הבהרה נשאלות. מה קורה אם...?, מה קורה
כש....?, היכן כוחותינו...?, מפקדה, חפ"ק, רופא, חילוץ,.....
.
"שני טנקים יישאו נוכרי. שני הטנקים יהיו ראשונים בפלוגה. טנק
ראשון דני וטנק שני אודי..."
הוא השתגע, אני אוביל את כל הגדוד. למה ? מה עשיתי ?  אני אומר
בהתרסה "ניר... נדמה לי כי רק קצינים רשאים לשאת נוכרי... וחוץ
מזה למה אני ראשון..". בניסיון התחמקות אלגנטי כמה שיותר.
"אם אתה לא מעוניין רק תגיד". מביט אלי ניר וממתין לתגובה.
"אבל למה אני... אני עוד צעיר..."
מאיר ידידי היקר מחזיר לי  "חמודי... זה המצב... בשעת חירום
מעונינים במפקדים טובים.."
וניר מסכם "אז זה סגור אתה ראשון ואחריך אודי"
כל מה שעובר לי בראש זה איך יוצאים מזה. ברור כי לטנק הראשון
יש את הסיכוי הגדול ביותר לחטוף פגז, סאגר, בזוקה, או כל חתיכת
מתכת חמה אחרת שמגיעה במהירות כזו שהסנטימטרים של הפלדה אינם
מסוגלים לעצור אותה.
אני מתנחם בעובדה שלפחות אני לא צריך לרוץ בג'בלאות האלה, לא
חשוף לארטילריה, ולכדורים מתעופפים כמו הצנחנים. משום מה אני
משוכנע שהם, הצנחנים, מתנחמים שהם על האדמה ולא על הטנק.
ניר מסיים ב "להתראות בעשר.." ועוזב אותנו מהורהרים.
מן שקט כזה יורד עלינו, אף בדיחה אינה פורחת בקור הזה. לכולם
ירד האסימון. מכונסים בתוך עצמם וחושבים איך לספר לצוות, מה
עושים עכשיו, שרק הכל יהיה תקין, התותח, המקלעים, הנשק האישי,
תיק עזרה ראשונה, זחלים, מנוע, מי יחזור שלם ומי לא והכי חשוב
שידידך הטנק ישמור עליך.
לאט אנו מתפזרים. כל אחד למקומו בצעדה איטית בבוץ הסמיך. הקור
והבוץ לא כל כך מסתדרים עם החום שהולך להיות בעוד מספר שעות.
אני מגיע לקרבת הטנק שלי, לאוכל, לפינג'אן ושואג כמו תמיד
"איפה הקפה שלי... הלוף והחמוצים..."
אלברטו  מגיש לי את כוס הקפה "לא חשבת שנפקיר אותך... הנה
הקפה. אני מחמם לך את הלוף... שיהיה חם וטעים".
אני לוגם מהקפה. מביט אל הצוות, יחיאל עדיין שותה קפה וסיגריה
בידו, נדב תופס תנומת חלל, ואלברטו עסוק בחימום הלוף.
"תעיר את נדב... יש לי משהו לספר לכם..." אני אומר ליחיאל
ומתיישב ליד האש הקטנה. "וחוץ מזה אני לא רעב כך שמי שרוצה
שיאכל את המנה שלי"
יחיאל מעיר את נדב אשר מתיישב גם הוא בקרבת האש ושלושתם מביטים
אלי בהמתנה.
"נכנסים או לא"? שואל אלברטו כשש אלי קרב.
"חבר'ה, כן, אנחנו נכנסים ללבנון הלילה בשעה 12, ויש לי הפתעה
בשבילכם, אנחנו מרכיבים לטנק נוכרי ואנו הטנק הראשון
בפלוגה..."
"איזה בעסה... צריך להרכיב נוכרי..." קוטע אותי יחיאל בתנועת
קיטור אופיינית ואני מבין אותו. לנהוג עם נוכרי קשה שבעתיים
מאשר ללא נוכרי. התגובות של הטנק איטיות ושני גלגלי הברזל
הענקיים מלפנים אינם מאפשרים לטנק לבצע פניות חדות.
"רק רגע..." מתפרץ אלברטו "ומי הפלוגה הראשונה"?
אני מחייך במבוכה "אנחנו.."
"אני לא מבין..... " מהרהר בקול אלברטו.
"אתה מבין נכון... אכלנו אותה... אנחנו ראשונים בגדוד..." קובע
נדב בשקט. החללית צנחה והאסטרונאוט הוציא אנטנות לקליטה וקולט
כל מילה "תבין... אלברטו.... מי שטוב מקבל פרס".
אני נותן להם לקלל את גנרל חורף שמצא לו זמן להתנחל ולקלל את
המחבלים שלא יכלו לתאם זאת לקיץ ובינתיים מסיים את הקפה.
כל מחשבותיי נתונות להערכות ידידנו ואני מתחיל לחלק את עבודת
הבדיקה למרות שכל אחד יודע מה צריך לעשות "יחיאל, אתה בודק את
כל מערכות המנוע, שמנים, זחלים, דלק, אורות וכלי עבודה. נדב,
את מערכת התותח וכל הצריח העליון. אלברטו, את מקלעי התותחן
והטען, תותח, תחמושת, כולל רימונים. וכולם לבדוק את הנשק
האישי, חגור, שכפ"צ ועזרה ראשונה. אני ניגש לטפל בהגעת
הנוכרי".
אין לנו הרבה זמן ויש לנו עבודה רבה. ייקח לנו לפחות שעה
להרכיב את הטפיל הזה, הנוכרי. אני ממהר לכיוונו של הסמ"פ בהנחה
שהוא כנראה יודע מהיכן אקח את הנוכרי. עוד קודם הודיעו לנו שיש
לשמור על דממת אלחוט ולכן עושים הכל ברגליים וזה קשה.
לטנקיסטים כל דבר שנעשה ברגליים קשה. אנו לא בנויים לרוץ,
לקפוץ, להתפלש בבוץ, ליפול ולקום.  
הגעתי לאיתי שאף הוא היה עסוק בהכנת הטנק שלו.
"היי, איתי, מאיפה אני מקבל נוכרי ואיך מעבירים אותו אלי"?
אני שואל ונתקל בפנים של לא מבין, לא יודע, לא רוצה להבין, לא
רוצה לדעת. איתי הוא דגם משופר של נדב. כשיגיעו החייזרים
לעולמנו אני מניח שישימו ידם קודם על נדב, הבא בתור יהיה איתי
ורק לאחר מכן יפנו לשאר העולם. יש בשניהם משהו שלא שייך
לעולמנו, משהו נסתר, משהו שאולי הם, החייזרים, מבינים.
הבנתי שמפה לא תבוא התשועה והמשכתי במסע הלא רצוי לניר בתקווה
שלו תהיה תשובה. ניר מפנה אותי למפקדת הגדוד ואומר לי כי שם
ממתינים לי. נו, זו כבר התקדמות, החבר'ה ממתינים לי. המסע הזה
מתיש. הגעתי ליעד המיוחל ולהפתעתי אני רואה משאית עם מנוף
ועליה מספר נוכרים.
אני ניגש לקדמת המשאית ורואה שם את האחראי על הזיווד בגדוד.
החלטתי לנסות לראות איך אוכל לצאת מעונש הנוכרי ובתמרון צבאי
מבריק אני שואל אותו "תגיד, יוסי, כמה נוכרים הבאתם"?
"אהלן דני, מה"? הוא שואל בחיוך של זיוודניקאפסנאי. את החיוך
הזה אני מכיר, חיוך של תפסתי אותך, חסר לך ציוד!!!.
"נו, כמה הבאתם"? אני מתעקש.
"ארבעה, היינו צריכים להביא שישה, אך השניים האחרים אינם
תקינים"
שלב אחד עברתי. הדופק אצלי עולה. יש סיכוי, יש תקווה. אולי
יפסחו עלי.
ועכשיו אל השלב השני "יוסי, זאת אומרת ששני טנקים שתוכננו לקבל
נוכרי לא יקבלו, נכון"? אני ממשיך ושואל.
והוא באותו חיוך מדאיג אומר "יש לי רשימה. שניים לכל פלוגה,
ויש לי גם רשימה שמית. רק רגע..." הוא מפסיק ומוציא מכיסו
רשימה ומתחיל להקריא שמות של מפקדים, שמי מופיע החמישי מבין
השישה. יש! ועכשיו לשלב השלישי.
אני מסתובב בתנועה של היה נחמד ולהתראות וזורק לאוויר העולם
משפט בנוי לתלפיות "אם כך, אני בחוץ.. להתראות...". אני אפילו
לא ממתין לתשובה ומתחיל בצעדה לטנק שלי. שלב אחרון עבר בהצלחה.
לפעמים כדאי לבצע תמרונים.
"היי.. דני..." אני שומע את קולו המחריד של יוסי מאחוריי "אתה
לא בחוץ. אתה עמוק בפנים. העדיפות היא קודם הפלוגה שלכם מכיוון
שאתם ראשונים בגדוד ולאחר מכן שאר הפלוגות..". החיוך השטני שלו
ננעץ בגבי.
אני נעמד. מנסה לעכל. לא שמעתי את המשך המשפט שלו. הייתי עסוק
ב"אתה עמוק בפנים..". להתקדם או להסתובב, זו השאלה. שכן, יוסי
ידוע בתעלוליו וייתכן שהוא מלביש עלי תיק. אם אסתובב גזרתי עלי
שאני מסכים איתו ובזה תמו המניפולציות. אם אמשיך ייתכן כי יבין
שחבל לו לאלץ אותי לקבל את הנוכרי משום שלא אשתף איתו פעולה
מהר וככל שאני מבין עליו לסיים את החלוקה כולל הרכבה בתוך זמן
קצר. מי כמוני יודע שמשימות מחולקות למגיעים ראשונים לשטח ואני
הרי כבר בדרך לטנק שלי.
אחד ועוד אחד ואני ממשיך לצעוד בכיוון ההפוך ליוסי.
צעד ראשון ושקט מאחוריי. יש סיכוי...
צעד שני ורעש מאחוריי. אין סיכוי..
יוסי קורא לי בנימה של מנצח עם אותו חיוך מפורסם "תאמין לי,
אתה בעדיפות. אני קודם ניגש לאודי ולאחר מכן אליך. ואם אתה לא
מאמין לי בוא תקרא את הרשימה. הסמג"ד מסר לי את הרשימה.."
כמובן שאני לא מאמין לו אם כי אור בקצה המנהרה אני לא רואה.
אני מסתובב וניגש אליו במהירות "תראה לי..."
הוא מגיש לי את הדף העצוב הזה. אני קורא את הכתוב ונכנע. הפעם
הכניעה מוחלטת. הקוצים בישבן מתחילים לדגדג ואני מתעשת ומאיץ
בו "או קיי, כאשר אבדנו אבדנו, תתחיל לזוז ותפסיק לגרבץ, אין
זמן... אני ניגש חזרה לטנק שלי וממתין לך..."
למזלי הוא מבין עניין ועולה על המשאית ביחד עם הנהג ואני
בהליכה מהירה לטנק שלי.
הגעתי לטנק. יחיאל מסתובב עם פנס ובודק את הזחלים.
"יחיאל, מתי אתה מסיים"? אני שואל
"בעוד כמה דקות..." הוא עונה לי
"ואיפה השאר"?  
"למעלה בצריח"
"אני עולה למעלה... כשתסיים תקרא לי ... שנעשה בדיקה
אחרונה..." אני פולט ועולה לצריח.
אני עולה בזהירות משום הבוץ והמים אשר על הטנק בכדי למנוע
החלקה מיותרת וכואבת ומכניס ראשי לצריח. שניהם, נדב ואלברטו
מבצעים בדיקות אחרונות. "נו, סיימתם... הנוכרי בדרך.."
אלברטו מרים ידיו בתנועת ניצחון ארגנטינאית "כן.."
"בוא נבצע יחד כמה בדיקות.. שלא יהיו הפתעות..."
אנו מבצעים ביחד בדיקות חשובות. בעיקר כלי הנשק. נדב ואלברטו
עונים לי במקביל על שאלות הבהרה ואני משתכנע שהכל תקין.
"נשאר רק לבצע תאום תותח, נדב תישאר בתא תותחן, אלברטו אתה
למטה בעזרת המכשיר.. לאחר שתסיימו אני רוצה לבדוק את התאום..".
אין מה לעשות אני רוצה להיות שקט בעניין התותח. שמעתי סיפורים
של טנקים שמטווחים קצרים לא פגעו משום שלא תאמו את התותח.
ירדתי ליחיאל וביחד ביצענו בדיקות הכרחיות וחשובות. במקביל אני
שומע את המשאית נמצאת ליד הטנק של אודי ונראה לי כי תוך דקות
יוסי אצלי. אני מאיץ בנדב ואלברטו.
"איזה כוכב בחרתם... "? אני שואל בחצי צחוק. השמיים מלאים
בעננים.
"נו דני, לא בחרנו כוכב...." עונה אלברטו ומשים פני נעלב
"בחרנו נקודת אור ליד מטולה".
התאום בלילה מבוצע או על כוכב או על אור רחוק ובא להתאים את
כוונת התותח לתותח עצמו. מניסיוני ישנם טעויות של זיהוי בין זה
שנמצא ליד התותח לבין זה שנמצא על כוונת התותח. זה עלול
להתכוון לאור מסוים וזה עלול להתכוון לאור אחר. לאחר שסיימו
אימתתי כי שניהם כיוונו לאותו מקור אור ועליתי לצריח לבדוק
שאכן כוונת התותח מתואמת. נרגעתי, הכל מאופס ומתואם.
זהו, אז הטנק מוכן, מה שנשאר זה הציוד האישי. פניתי אל הצוות
"כל הכבוד.. הכל מוכן... לאחר שנרכיב את הנוכרי אני מבקש
שתבדקו ציוד אישי ונבצע בדיקה צולבת של אחד את השני...". בזמן
הצמ"פ נהוג כי המפקד בודק את הצוות ואף אחד לא בודק את
המפקדים. לאחר הצמ"פ  הנהגתי בדיקה צולבת כולל שלי אם כי בזמן
הבדיקה הצולבת דאגתי כי אספיק להציץ במרכולתו של כל אחד. בשביל
השקט הנפשי.
נהמת המשאית נשמעת מתקרבת אלינו בתמרון בינות הטנקים. יוסי
וחיוכו גם הם מתקרבים אלינו. רק שיפסיק לחייך. המשאית נעצרת
לידינו ואנו מתמרנים את המשאית לזווית כזו שהמנוף יוכל להניח
את הנוכרי על שני חלקיו בקדמת הטנק. הנהג ניגש אל המנוף
ובמיומנות מפתיעה מניח את החלק הראשון במקומו. הרבה פעמים הנהג
הזה לא ביצע כזו פעילות. כנראה שגודל המעמד גורם לאנשים לנהוג
באחריות.
הצוות, אנוכי ויוסי שמעולם לא ראיתיו מרים משהו שמשקלו אינו
עולה על עט ביחד מזיזים, מנענעים, מוציאים פינים, דוחפים,
מכניסים פינים והחלק הראשון במקומו. לא להאמין, לקח רק עשר
דקות. החלק השני עושה קצת בעיות. אין לנו הרבה ניסיון עם נוכרי
וזה בעוכרינו. אני מקווה רק שבהמשך חוסר הניסיון לא יפריע.
לאחר כעשרים דקות של התנשפויות הצלחנו. גם החלק הזה במקומו.
נעלנו את הפינים כדי שהגלגלים הללו לא יעופו בעת נסיעה ושלחנו
לשלום את יוסי המחייך אבל הפעם עם אמירת תודה על עזרתו.
הדבר האחרון שנותר לפני שנתפוס את תנומת היופי הטנקיסטית שלנו
היה בדיקת ציוד אישי. הצוות פונה כל אחד לכליו במשמעת עצמית
ראויה לציון ולי לא נותר אלא לטפל בחפצי.
לאחר שסיימנו התייצבנו יחדיו בקדמת הטנק לבדיקה הצולבת. הפעם
אלברטו היה זה שבדק אותי. הוא נהנה מזה. מי אני שאפגע בהנאתו.
אלברטו בודק ובודק, שואל שאלות, ולאחר כמה סיבובים כאלה פונה
אלי בחיוך ניצחון "מים במימייה, יש"?
אני מנענע את המימייה ואין רעש! אין קולות שקשוק! והיא קלה
מאוד! "תפסת אותי.. אין מים"! אני עונה במבוכה. הרי לפני
שירדנו מהרמה בדקתי והיה מים במימייה.
"מייד לגשת למלא מים..." פוקד אלברטו.
אני פונה לכיוון מיכל המים וממלא מים ותוהה מה קרה למים שהיו
פעם במימייה שלי. לא שתיתי בדרך. לא שפכתי אותם. לעזאזל מה
קרה. רק רגע!, אולי משהו שתה מהמים שלי, אבל מי?. החגור היה על
הצריח כך שאין אפשרות שזה משהו מטנק אחר. זה רק אחד מהצוות...
וזה לא אני!... אני ממשיך להרהר וקולות מוזרים מאחורי. אני
מסתובב ושלושת הליצנים בקושי עוצרים בצחוקם וכשהם מזהים שאני
מביט אליהם הם פורצים בצחוק מתגלגל. אני מתחיל להתרגז. אחד מהם
או כולם עבדו עלי. אני בוחר ביחיאל שבדרך כלל דובר אמת ויש לו
עדיין פחד מפקדים ושואל "מי עשה, מה"?
יחיאל מנסה להתחמק "תראה... אני לא..."
"יחיאל... זה אתה.." אני יורה ולא מאמין.
"לא... לא אני..." הוא ממלמל בהצטדקות.
אלברטו מתערב "שמע דני... מאיפה אתה חושב היה מים לקפה
ששתית... מהמימייה שלי זה לא בא... וחוץ מזה אתה צריך לבדוק
הכל... והכל זה כולל גם את המימייה... ולא בדקת...". הבעת צחוק
מהולה בתוכחה של אחד שהצליח בתעלולו הייתה על פניו.
אני בטוח שהוא תכנן את התעלול מהרגע שהתחיל להכין את הקפה עד
לרגע שהתנדב לבדוק אותי. הבטחתי לעצמי שעוד אחזיר לו.
סיימנו את הבדיקה האישית כולל שיפורים ובקלילות כל אחד פנה
למקומו הידוע משכבר ימים לתפוס תנומה.
שתי אופציות לשינה היו לנו. אופציית תנומה בהיכון ואופציית
השינה. במקרה זה הייתה זו האופציה של תנומה בהיכון.
יחיאל בתא הנהג מוריד את המשענת לשכיבה, מדפי נהג פתוחים,
ישבנו על הכסא, גבו וראשו על המשענת השכובה ורגליו מושלכות אל
כרבי תא הנהג ליד דוושת הגז ודוושת הברקס.
נדב בתא התותחן, הפחות נוח מבין כולם, מתיישב על כיסאו, גבו על
כסא המפקד שהורד עד לקצה התחתון שלו, ראשו על משענת כסא המפקד,
ורגליו שמוטות מעבר לכסא התותחן.
אלברטו בתא הטען, מתיישב על כיסאו, רגל ימין מורמת ושעונה על
הסדן, רגל שמאל על מקלע התותחן, ידו השמאלית נשענת על קימור
מתאים בדופן הטנק, גבו על המשענת וראשו שמוט לצד שמאל לדופן.
אני מכוון את משענת כיפת תא המפקד לארבעים וחמש מעלות, מניח את
ישבני היקר על הכיפה, שתי רגליי על מקלע המפקד ושתי ידי תומכות
את ראשי.
כולנו עם מעילים, עדיין קר, מנמנמים. לאט לאט הקולות מסביב
גוועים. שקט יחסי משתרר במקום לאחר המהומה של הגעת הטנקים
והכנתם.
יש לנו שיטה, אם אין פעילות אנו ישנים. אחר כך יתברר לנו כמה
תחסר השינה הזו.
השמיים מתחילים להתבהר ורואים את הירח. רק שיהיה ליל ירח מלא,
ללא עננים. בלילות ירח רואים מהמורות ובורות גדולים ואחד
הפחדים שלנו בנסיעה בלילה הוא כניסה לא נכונה לבור אשר לפעמים
מסתיימת בהתהפכות.
ברקע קולות תנים, באזור הזה יש תנים למכביר. אורות מטולה
קרובים ואפשר לזהות את אורות גדר המערכת ואף את הבתים
הקיצוניים. נדמה לי כי לא רחוק מאתנו קיימות עוד יחידות אחרות
המתכוננות אף הן.
אני שוקע בתנומה שלווה, מידי פעם מתעורר כי ידי כושלות במשימתם
וראשי נופל, אני מרים ראש מביט סביבי ובודק אם לא שכחו אותי
מאחור, כולם עדיין כאן. אני נרגע ושוב מנמנם עד לנקירה הבאה
וכך הלאה.
"עוד עשר דקות... להתעורר... עוד עשר דקות כולם מרוכזים ליד
טנק המ"פ..." אני שומע מרחוק את אחד מאנשי צוות המ"פ עובר מטנק
לטנק.
עברו כעשרים דקות של שינה.
הוא מרים את השקל (וו גרירה) בחזית כל טנק ומשחרר אותו בצורה
שירעיש. אני שונא את זה, השקל הזה שאמור לשמש כוו גרירה שוקל
הרבה מאוד ומחובר לציר, כאשר הוא יורד ופוגש שוב את דופן הטנק
ההרגשה בתוך הטנק היא של פיצוץ. אין שום ספק, הרעש הזה מעיר
מתים.
כל דפיקה כזו גוררת אחריה קללות עסיסיות מתוך הטנק המורעש.
למזלנו הורדנו את השקלים משום שהרכבנו את הנוכרי ועל כן
הטראומה הזו נחסכת מאתנו. בכל זאת משהו חיובי יצא מהנוכרי
הזה.
אלברטו הזריז כבר למטה מכין סיבוב נוסף של קפה ואומר לי "נכין
קפה ונלך לישיבה עם הקפה ביד..". רעיון טוב אני חושב לעצמי
ובודק מה קורה עם נדב ויחיאל. שניהם מתעוררים ומושכים עצמם
מחוץ לטנק.
עם כוסות קפה ביד אנו מתגלגלים לכיוונו של המ"פ. אזור טנק המ"פ
מואר בעזרת נורות עשרים וארבע וולט. תאורה עמומה.
לאחר בדיקה שכל הפלוגה נמצאת משתיק ניר את כולם וזה לוקח קצת
זמן. החיילים עדיין מדברים ביניהם בהתרגשות על העומד לקרות.
לאחר כמה דקות החבר'ה שותקים וכולם מביטים אל ניר.
ניר פותח "זו הפעילות הראשונה שלנו בשטח אויב... זו הפעם
הראשונה שאין מולנו כלום... בפעם הזו פגזים יתעופפו סביבנו..."
ומכניס את כולם אט אט לכוננות פנימית. ניר ממשיך ומספר את
מטרות הפלוגה, מטרות הגדוד, מטרות הפעולה בכלל. "אני לא רוצה
גיבורים... אני רוצה שכולם יחזרו ללא שריטה... אני לא רוצה
לראות טענים כשכל גופם בחוץ... מפקדים יוציאו את גופם אך ורק
עד גובה החזה... מדפי מפקד בתשעים מעלות..." חשוב לו שנחזור
שלמים. מי כמוהו יודע שאפשר למנוע פגיעות על ידי הקפדה על
פרטים אלו ואחרים בהכנת המיגון ובהתנהגות בשטח. נשמעות קריאות
של חיילים "נכנס ונראה להם מאיפה משתין הדג... נראה אותם חכמים
עכשיו... הם לא שווים כלום...". הם צועקים זאת בביטחון. כולם
כמו שמחים אלי קרב, מאמינים בכוחם ובמיומנותם. ולהפתעתי אני
מרגיש מוכן כמו לקראת משחק כדורסל. לאחר אימונים רבים אני מוכן
ומזומן. אין בי פחד, יש מתח, דריכות. וכך אני חש שכולם
מרגישים. הרגשה של אלה שטרם ראו מלחמה.
ניר משתיק את כולם בכעס מה. הוא לא אוהב את הזלזול באויב, הוא
לא אוהב בטחון מופרז. "אני לא רוצה להחזיר אף חייל בתוך
ארון.." הוא מרים את קולו "מולנו עומדים מחבלים אשר אין לזלזל
בהם... ואולי גם הסורים ובהם בודאי אין לזלזל. הם צבא טוב
מאוד" וממשיך ומזהיר את כולנו. חשוב לו בטחון אבל לא מופרז.
"אנו הפלוגה הראשונה כפי שאתם יודעים כבר.... אני מבקש מכולם
להתפזר לטנקים... להניע ולהסתדר בטור על הדרך המובילה לכיוון
גדר המערכת... הסדר יהיה כרגיל, אני בראש ומאחורי מחלקה אחת
שתיים ושלוש, ואיתי סוגר....בהצלחה... ו... שימרו על עצמכם.."
מסיים ניר את התדריך.
הצוותים פונים כל אחד לטנק שלו תוך החלפת איחולי "בהצלחה"
מלווים בחיבוקים, בצ'פחות, ובהזהרות לא לפגוע אחד באחר.
נדמה לי כי למרות שהבנו ואולי עיכלנו שאנו בדרך למיני מלחמה
אנו מתנהגים כאילו היה זה עוד אימון לילה.
אני עולה לטנק. רוכס את החגור ובודק כי כל אנשי הצוות שלי בתא
שלהם. מבצע בדיקת קשר פנימי.
"נהג... תניע..." אני מורה ליחיאל "ותשאיר מדפים פתוחים...
שהראש שלך יהיה בחוץ.."
יחיאל מניע את הטנק ומשחק בדוושת הגז.
נהמת מנועי הטנקים נותנת הרגשה של עוצמה אדירה.
המסה הזו של עשרות טנקים מונעים, מחומשים בפגזים מסוגים שונים,
במרגמות, במקלעים וברימונים, שוקלים שישים טון כל אחד ונעים על
זחלים ברעש מאיים, מפחידה ומשרה ביטחון עצום עלינו.
אנו מסתדרים כל טנק למקומו בטור ארוך אשר את תחילתו אנו מזהים
אך סופו אינו נראה. כל הגדוד מסתדר אתנו. אנו נעים ללא אורות
למעט עיני חתול דולקים, אותם אורות מעומעמים הנמצאים מאחורי
הטנק המשמשים לזיהוי על ידי הכוחות הנעים מאחור.
לפניי שלושה טנקים, טנק מ"פ ראשון, אחריו מפקד מחלקה אחת,
אחריו מט"ק אחד אלף, לאחר מכן אני מט"ק אחד בית, מאחוריי מחלקה
שניים, מחלקה שלוש והסמ"פ סוגר את הפלוגה. המג"ד מתמקם בין
הפלוגה שלנו ובין הפלוגה הבאה אחרינו שאיני מזהה.
"נהג עצור" אני מורה בקשר הפנימי ליחיאל "... ותכבה מנוע.."
אני ממשיך לאחר שראיתי את ניר מגיע לאחד אלף ומסמן לו לדומם
מנוע ומחליף איתו כמה מילים.
ניר מסיים את השיחה ומתקדם לעברי. לא שמעתי מילה מהשיחה של ניר
עם אחד אלף.
"דני... אנו ממתינים כרגע לפקודת יציאה... תניע כאשר אסמן
לכולם להניע" אומר לי ניר וממשיך לטנק הבא.
"חבר'ה.. אנו ממתינים לפקודת יציאה... יחיאל סגור את
המדפים..." אני מדווח לצוות ומוסיף " ... וחוץ מזה מה
שלומכם"?
"דני... אפשר להוציא ראש"? שואל נדב התותחן.
"בוא... עלה למעלה... אבל עם הפקודה אתה צולל כמו נמר..."
"ברור.." עונה נדב ושולף את ראשו כאשר אני מתיישב על הכיפה
ומפנה לו מקום.
"ומה איתי"? שואל יחיאל "גם אני רוצה לראות מה קורה"
"לא!.. אתה נשאר עם מדפים סגורים... תעשה לי טובה... אתה יודע
שלסגור מדפים לוקח זמן... וחוץ מזה אלברטו יורד אליך עכשיו
לדרוך על המדפים כך שגם תנעל אותם...".
אלברטו קופץ מתאו ונעמד על המדפים עד אשר הוא שומע את צעקותיו
של יחיאל כי המדפים נעולים.
אין לי זמן ורצון לשחק את המשחקים שבאימונים ולקחת סיכון שאולי
מדפי הנהג אינם נעולים. אני עדיין לא יודע מה עלול להיות. מה
יקרה כאשר נתחיל לחצות את הגבול. שום דבר לא ברור למרות
שבדיווח נמסר לנו סדר גודל של הכוחות שעומדים מולנו מצד
המחבלים, וסדר גודל של כוחות העומדים בהיכון בצד של הסורים.
אני מציץ באלברטו והאפוד כולל השכפ"ץ מונחים על גופו. הוא מביט
אליי בחיוך של הכל בסדר בחלק הזה של הטנק, ידעתי שעליו אפשר
לסמוך.
לא הייתי שקט באשר לנדב וליחיאל. נדב הוא תותחן טוב מאוד
באימונים, והשאלה הגדולה האם בשעת לחץ כאשר יורים עלינו יפגע
תפקודו או לא. ואילו לגבי יחיאל שהלך והשתפר מיום ליום פשוט לא
ידעתי למה לצפות.
תהיתי באשר ליכולתי לעמוד בתנאי קרב, איך אגיב לפגזים מתפוצצים
בקרבתי, האם אדע מה לומר, עד כמה ישפיע תפקודי על אנשי הצוות.
אני בטוח בעצמי אך יחד עם זאת השאלות נשארות פתוחות.
ההמתנה הזו מורטת עצבים. לעזאזל, אין קפה, אין בורגרלוף, אין
ג'קוזי, בקושי אפשר לעשן סיגריה.
מאחוריי אני שומע קצת קיטורים "מה יהיה.."?
"יאלה... תשתקו ותנו לחטוף עוד קצת זמן שינה..."
"...אימא... אני רוצה הביתה..."
"תנו כבר פקודה... גומרים הולכים..."
אני מביט אחורנית ולו רק כדי להגיב, לצעוק, לעשות משהו
"מועיל", להעביר את הזמן. משום מה אין לי מה לומר ואני שותק.
אפילו אלברטו שעל כל דבר יש לו מה לומר או לעשות שותק.
אני מזהה את המג"ד מתקדם לכיווננו, נעצר ליד כל טנק, מחליף כמה
מילים, וממשיך לטנק הבא.
הוא מגיע אלינו, מביט אליי ואומר "נו... דני... הכל מוכן..."
"כן..." אני עונה "... נכון אלברטו". אלברטו מהנהן.
"שמרו על עצמכם... בהצלחה.." מאחל המג"ד וממשיך לטנק הבא.
"...בהצלחה..." אני, אלברטו ונדב עונים.
העובדה שהמג"ד עובר אישית מצוות לצוות ושואל ומאחל גורמת לנו
להרגיש טוב. להרגיש שאנו ביחד, ביחד עם כל הגדוד. כולנו יחידה
אחת גדולה. אף אחד לא יכול לעמוד מולנו.
הרגשת הביטחון העצום מתערבבת עם חוסר הודאות וההתלבטויות. המתח
הזה מטלטל אותי מחששות להתרוממות רוח, מבדידות לגאוות יחידה,
מפחדים לאומץ לב.
עוד מעט שעת השין. עוד מעט חצות. עוד מעט נתחיל לנוע אל תוך
לבנון.