"אוי כמה שאני עייף" אמרתי בזמן ששתיתי את הכוס המי-יודע כמה
שלי...
"אני כבר מיואשת ממך" אמרה האישה הזאת, מה-שמה?....  אני כבר
לא זוכר כנראה בגלל העייפות, או סתם בגלל שכבר הפכתי סנילי.
אבל מה זה משנה, העיקר שנהנתי להסתכל בה - שערה החלק המתבדר אל
מול הווינטלטור התלוי מהתקרה, עיניה התכולות, גופה העדין, מראה
כה תמים כה עצוב משהו - בעוד היא יושבת ומברברת.
אני לא יודע למה לא קמתי ועזבתי את המקום, היה משהו בריח החנוק
הזה של העץ הטחוב, בעשן הסיגריות ובדיבורה הבלתי פוסק - שכבר
היה כמוזיקה לאוזניי - שכנראה גרם לי להשאר... או שסתם היה זה
בגלל הסחרחורת והבחילה שהייתה לי.
אבל זה לא משנה הרבה, העובדה היא שהעדפתי להשאר... כן, במקום
לברוח. אני לא יודע למה העדפתי להשאר, זאת הבעיה שלי אני תמיד
בורח גם אם טוב לי... אני לא יודע למה אבל אני מעדיף לנדוד
מאשר להשתקע. לצאת לעולם הגדול, לצאת רכוב על סוס כמו פעם מתי
שאנשים עוד היו לבושים במתכת ובנדני חרבות כבדים וחורכי בשר.
זה לא שאני פחדן, נסיתי להשאר בהרבה מקומות, באמת ניסיתי,
אבל... טוב זה לא הלך.

עיתים הנהנתי בכדי שתחשוב שאני עדיין בשיחה, אם כי אני לא חושב
שהיה בזה צורך, היא ממילא הייתה כה להוטה לדבר... נסיתי לעקוב
אחרי מה שהיא אומרת, אבל העפעפיים הכבדים הם אלה שהניעו אותי
מכך... מזמן לזמן הצלחתי לדלות כמה מילים מהרצף השותף הזה של
הדיבור.
היא דיברה על פוליטיקה, אחר כך על פילוסופיה,בהמשך על עצמה ואז
היא דיברה "עלינו"...