אמרו לי שקשה לתאר מצב שבו אתה בורח, אמרו לי שיש משהו מיוחד
בזה שאדם בורח וזה בכלל תלוי למה הוא בורח, אמרו לי המון דברים
ואז החלטתי ללכת עד הסוף ולברוח.
תאמת בהתחלה זה היה בקטן, ברחתי מהבית, תאמת זה די קשה לברוח
מהבית כאשר זמן הבריחה הוא בערך שעתיים או לפחות עד שאתה רעב
ואז אתה חוזר ובטוח שכולם ידאגו וישאלו איפה הייתה, ופתאום אתה
נורא מופתע שלא ידעו בכלל שברחת.
אבל אז החלטתי לעשות בריחה אמיתית לא של כאילו אלא בריחה
שיזכרו אותה כולם, תכננתי אותה שבועות את הבריחה, ישבתי ימים
ולילות רושם אותה ביומן הקטן שלי כדי לא לשכוח פרטים ובסוף
החלטתי על תאריך, טוב זה לא היה קשה לבחור כי מה יותר טוב
ממחר.
התעוררתי בבוקר מוקדם, אמרתי שלום לאימא כמו שכולם אומרים
בבוקר והלכתי, יצאתי מהרחוב שלנו לרחוב טרומפלדור ומשם חתכתי
במקום לזבוטנסקי ישר לאבן עזרה. הבריחה התחילה, הלכתי לקיוסק
של ששון וישבתי שם עד 12 בצוהריים אם שקית השתייה שלי וחצי מנה
פלאפל, אחרי כמה שעות נורית יצאה מבית הספר ופגשה אותי, אני
הייתי נורא גאה בעצמי עד שלא יכולתי יותר להתאפק וסיפרתי לה,
היא מה זה התרגשה וביקשה ממני שפעם הבאה שאני בורח שהיא גם
תבוא, אז אמרתי לה שצריך הרבה תכנונים וימים ולילות לחשוב איך
לעשות את זה, ושלא כל אחד יכול סתם ככה לברוח ואפילו שאני כבר
התכוננתי וברחתי פעם אחת אפילו מהבית.
נורית מה זה שוב התלהבה ממני ואמרה לי שהיא מוכנה לעשות הכל
בשביל לברוח יחד איתי בפעם הבאה וגם אם זה אומר שצריך ממש המון
תכנונים, היא מבטיחה להתאמץ מספיק כדי שגם היא תוכל.
אני חשבתי קצת בשביל להראות חשוב אבל לא יותר מידי זמן בשביל
שהיא לא תתחרט לי ומיד אמרתי לה שאני מסכים שבפעם הבאה שאני
אברח היא תוכל להצטרף אלי, ואפילו השבעתי אותה בדם על סודיות,
ולמרות שהי קצת פחדה היא בסוף הסכימה כי היא נורא רצתה לברוח
ולהיות גיבורה כמוני.
תאמת הסכמתי שהיא תברח איתי רק בגלל שהיה לי משעמם נורא בקיוסק
של ששון אבל את זה לא גיליתי לה.
הבריחה האמיתית הבאה שלי הייתה כבר יותר מסובכת, רונית שהייתה
חברה שלי כבר חמש שנים אמרה לי שהיא חייבת לראות אותי ושאני
חייב לעזוב את הפנימייה ולבוא אליה.
זה לקח לי כמה ימים להתחמק מהמדריך ולתפוס קו 451 לתל אביב,
בהתחלה לקחתי תרמפ אם איזה אופנוע שעבר, הייתה לו קסדה נוספת
והוא די ריחם על בגשם ככה שהוא לקח אותי, אחרי איזה ארבע שעות
היא הייתה בהלם שדפקתי אצלה בבית, ישר הלכנו לפרק כדי שאבא שלה
לא יראה אותי ויפרק לי את הצורה כמו שהוא הבטיח פעם קודמת שהוא
ראה אותי שולח ידיים לכל מיני מקומות מעניינים בגוף של הבת
שלו, אני חושב שהתמזמזנו משהו כמו שעה עד שהצעקות שלא התחילו
להופיע בשכונה ואני עזבתי אותה בחיוך מבטיח לברוח שוב מתי שהו
כדי לראות אותה, כמובן שהבטחתי לה שאני אהיה נאמן לה כמו
שהייתי עד עכשיו, או איך שהמדריך שלי היה אומר , "מה שאני לא
יודע לא אכפת לי אבל חסר לכם שאני אגלה" ואני המשכתי לחייך
כאשר ראיתי אותה יוצאת מהשיחים אדומה ורצה לכיוון הבית שלה,
עוד באותו הלילה אחרי שיחת הבהרה אם ה מדריך אני מצאתי את עצמי
בורח מהחדר שלי לחדר של הבנות החדשות בודק אם הסדינים שלהן
נקיים.
אני חושב שהבריחה הבאה שלי הייתה בלבנון, היינו באמצע מארב של
שלושה ימים שבקושי יצא לנו לישון, אחרי שחזרנו רצו שאני אעלה
לשמור ואני סירבתי פקודה כי הייתי הרוג, המפקד שלי שפט אותי
כמעט מיד לשלושים יום ריתוק והפעם הבאה שהוא ראה אותי הייתה
אחרי חמישים יום בפנים על עריקות וסיכון של רכוש צה"ל. תאמת לא
כל כך הבנתי מה ביג דיל של הכעס של השופט שהיה בהלם על זה
שברחתי עם רכב של צד"ל, הרי כל הזמן לימדו אותנו שהם אתנו אז
מה כבר יכל לקרוא?
אחרי שנתיים נמאס לצבא מהבריחות שלי מהכלא מצד אחד ומהשרות
באופן כללי עד שהוא החליט לשחרר אותי על אי התאמה, רונית אהבה
את זה ואבא שלה פחות.
הבריחה הבאה שלי אני חושב הייתה בטיול בדרום אמריקה, רונית
נפרדה ממני בדיוק באותו הטיול ואני חשבתי שלא יכול להיות דבר
יותר מחורבן מזה, שנתיים אני והיא עבדנו כמו מטורפים כדי לצאת
לטיול הזה ואחרי חודש אחד בברזיל היא מחליטה שאני בן זונה
ושהיא לא רוצה לראות אותי בחיים וזה סך הכל בגלל ששכבתי אם
איזה ברזילאית, לא שינה לה זה שאמרתי לה שאני אוהב אותה
ושברזילאית סתם הייתה בשביל הניסיון, היא הלכה ממני, יומיים
אחר כך שמעתי מחברה ישראלים שהיא נאנסה באיזה רחוב והיא בבית
החולים, כאשר הגעתי לשם אבא שלה היה שם וכמעט שבר לי את הפרצוף
על זה שניסיתי להיכנס, יצאתי מעוצבן ושתיתי כמו מטורף, תוך
שבוע גמרתי את הכסף שלי על כל שטות שיכולה לעזור לי לברוח
מהמציאות, ניסיתי אלכוהול במשך שלושה ימים עד שלא זיהיתי איפה
נמצאים החפצים שלי ואז עברתי לאיזה סיגריות שסובבו לי את הראש,
בהמשך לקחתי כמה בולים שהדליקו לי את הנשמה ואז עברתי לקוקאין
ולמה לא, אכלתי פטריות שגרמו לי לחשוב שאני ציפור ולוויתן גם
יחד, ויום אחד מצאתי את עצמי באותו בית החולים שוב רק שהפעם
אני המטופל, למזלי היה לי ביטוח טוב שבכלל היה רעיון של רונית
והוא שילם לי על התקופה שבה ברחתי מהמציאות והחזיר אותי לארץ,
מיד שיכנו אותי באיזה חור שאמור לגרום לי לא לגעת יותר בשום
חומר, אני הייתי שם בסביבות שבוע נוסף וכרגיל ברחתי.
שבוע הסתובבתי בארץ מקבץ נדבות ואוכל מפחי אשפה, ישן על ספסלים
ומוכר את עצמי בשביל כמה גרושים, לרוע מזלי פגשתי את רונית
באחד הימים היא לא זיהתה אותי בהתחלה וכאשר נגעתי בה היא צרחה
והבחור שהיה אתה פוצץ לי את עין ימין, אני זוכר שנפלתי על
הרצפה ורק אז היא זיהתה אותי, היא הרחיקה את הבן זונה שהמשיך
לבעוט בי וליטפה אותי קצת ברכות כשהיא בוכה.
אני חושב שהבריחה האחרונה שלי הייתה מפורסמת, הם רדפו אחרי
שעות, הסוחרים מצד אחד והשוטרים מצד שני, אילו ניסו להרוג אותי
ואילו נסו להרוג אותי, אני ברחתי שעות על גבי שעות , רץ קופץ ,
בוכה מתוודה, מבקש רחמים פוגע בזקנים וילדים, שורט מרביץ הולם
דוחף, רצתי עד שנמאס לי לברוח, נשבר לי לחלוטין ואז נעמדתי.
הם הגיעו אלי תוך כמה דקות, גם אילו וגם אילו, הם שברו לי את
הצלעות ואת הידיים והרגלים, שינו לי את הפרצוף ואז כלאו אותי
אחרי סורגים במקום הכי גרוע שיש, היום אני מתכנן לברוח שוב אבל
לא נראה לי שהם יסכימו, יש לי בחור שכל מה שהתפקיד שלו זה
לשמור על זה שאני אהיה בפנים אחרי הבושות שעשיתי להם בשלוש
פעמים אחרונות שהם גילו שנעלמתי, רונית עוד מידי פעם שולחת לי
מכתב ומספרת לי מה קורה שם בחוץ, היא סיפרה לי שהבן שלה ברח
מבית הספר וחטף ממנה על זה כמו שצריך.
אני שואל למה? למה בשם ריבונו של עולם? למה לא יכלו לתפוס אותי
בפעם הראשונה שברחתי ולכסח לי קצת את הצורה?
אני שואל את זה אחרי הסורגים בזמן ששמעון בה אלי, אני שואל את
זה כאשר הוא עולה עלי ומראה לי מי פה הגבר, אני שואל את זה
ומזדיין בשתיקה. |
