בוזו היה שמו.

הלילה היורד הסתיר את פניו חרושות הקמטים, עיניו החומות הביטו
לרגע על הירח המסתתר מתחת לענן כהה והוא התחיל לחצות את הגן.
הוא היה פושע, הוא ידע את זה מהיום שבו נולד שהוא פושע, גנבות
קטנות היה מעשה רגיל בביתו, אביו היה חוזר בבקרים מעיר אותו
גאה במה שהשיג באותו הלילה, הוא היה מתעורר עם עיניים נפוחות
מחוסר שינה ומביט באביו מחייך אליו.
הוא אהב את הלילה, הלילה היה ידידו היחיד שנשאר, בהתחלה הם היו
חבורה, קבוצה של אנשים שלכל אחד היה את סיפורו שלו, רובם לא
חלמו שדרכם תיפגש אם דרכו, וגם הוא לא האמין בפגישות מהסוג
הזה.

בגיל 10 הוא כבר היה ידוע כפורץ הצעיר ביותר באזור , המשפחה
שלו גדלה במהירות מזוג הורים לקציני מבחן ושוטרים רבים, איש לא
צפה לו עתיד מזהיר, לא אביו ולא השוטרים שציפו יום , יום לרגע
שבו יכניסו אותו פנימה לתוך אחד המתקנים שלהם, מעטים היו שאמרו
שאם הוא יבחר בדרך אחרת הוא יוכל להיות כל שירצה, ואותם מעטים
צדקו, למעשה אם היו בודקים אותו היו מגלים מוח שנון ורב עוצמה
יותר מרוב האנשים במדינה.

בהתחלה הוא אהב לעבוד לבד, התחושה שעוד רגע יבוא משהו מאחוריו
וינסה לתפוס אותו גרמה לו לבצע יום יום מבצעים נועזים יותר,
הוא היה קשוח וצנוע, לאחר כל ביצוע מזהיר הרחוב היה בה אליו,
האנשים הקטנים היו משבחים אותו ,הגדולים נזהרים ממנו. אולם הוא
מעולם לא הודה בדבר, מעולם לא הצליח מישהו שהוא לא רצה שידע על
פשע שלו ,לדעת.

החושך גדל והמכונית הישנה עמדה לבדה בקצה השביל שיצא מתוך הגן,
הוא הביט בשביל שעליו מספר עלים יבשים, זיכרון ישן עמד בקצה
ראשו, הוא זכר את הראשון שהצטרף, לא מבחירה או שאולי כן מבחירה
הוא כבר לא היה בטוח, הבחור ניגש אליו יום אחד ופשוט הציע את
שרותיו, בוזו לא האמין באנשים פשוטים והאיש לא היה פשוט, מגנבה
קטנה שתוכננה הם עשו את הבלתי אפשרי ועברו מחסום ראשון בדרך
לפשע האמיתי, הוא עוד זכר את העיניים הדומעות של האיש שרק רצה
להגן על רכושו, הוא עוד זכר את המבט המופתע של אישתו שהצטרפה
לבעלה שניות אחדות לאחר מכן, המוות היה זר לו עד לאותו הרגע
אולם אז נפשו נקשרה בנפשו של המוות והוא למד להכיר אותו מקרוב,
הבחור שירה הבך במרוצת השנים לידידו הטוב ביותר, איש אמונו,
והאיש שבגד בו לבסוף כאשר החוט התהדק יתר על המידה.

העיניים של האיש המת הדהימו אותו העצב על נטישת החיים לרגע
הפחיד אותו ואז שינה אותו, הוא לא זכר היום כמה מקרי מוות כבר
היו לו אחרי זה אבל את הראשון הוא לא שכח.
הדמעות שיצאו מעיניו היו הדמעות הראשונות שנים לאחר שאביו
הסביר לו בפעם הראשונה שגברים לא בוכים, הוא הדגים את זה בדרך
היחידה שאותה בוזו לא שכח עד היום, הוא הדגים את זה בעזרת
חגורת עור ישנה, הוא הדגים לבוזו מה הוא כאב אמיתי ולמה אין
דבר ששווה לבכות עליו, בוזו למד את השיעור הזה היטב, זו הייתה
הפעם הראשונה שבה אביו העז להכות אותו, אבל זו לא הייתה
האחרונה, הפעם האחרונה הייתה כאשר בוזו הגיע לגיל 21 ,זו הייתה
הפעם האחרונה שאביו הכה משהו.
בוזו שכבר ידע את טעם המוות הביט בשניות האחרונות של אביו כאשר
קילוחי דם זרמו מלב האב, הוא לא חש צער, למעשה מאז הפעם
הראשונה הוא לא חש דבר. הוא שלף את הסכין מלבו של אביו ניגב
אותה בזהירות על בגדיו של הזקן שמולו ויצא מהחדר שהיה פעם
ביתו, זו הייתה הפעם האחרונה שביקר באזור זה של לונדון
העתיקה.

הוא היה פושע אבל מהסוג השונה, האנשים שהכירו אותו העריצו אותו
כמו שמעריצים אל, מילה שלו הייתה קדושה שם בעולם התחתון ומעטים
העזו לומר לו מילה הפוכה, האזרחים המעטים שידעו מי הוא הכירו
אותו גם כאיש הנדיב ביותר שיש, הוא לא אהב את הכסף ששדד עשרות
או אולי אפילו מאות פעמים וחילק אותו בין מכריו, הוא היה מסוגל
לשדוד בנק ולהרוג את השומרים ושעה לאחר מכן לתרום את הכסף כולו
לבית החולים שממול.

הוא נכנס לרכב הכהה והתניע את המנוע, האורות נדלקו והוא המתין
לשמוע את הפיצוץ, כאשר הפיצוץ לא בה שוב כמו שלא הגיע בשנים
הרבות שעברו עליו הוא התחיל לנסוע, הייתה לו עסקה ישנה לסגור
אם השטן.

הוא לא האמין מעולם בשום סוג של אל למרות שנולד לאם מאמינה,
למעשה אמו הייתה מנזירה שסרחה ואביו השתמש בה לסיפוקיו, הוא
גילה זאת שנים רבות מאוחר יותר ומעולם לא הצליח לסלוח לאיש
מהוריו, הכמרים המעטים שניסו לדבר אתו הצטערו על כך כמעט מיד,
שום חרטה למעשה נורא ככל שהיה לא היה ניתן למצוא בו, לא לרצח
לא לסחיטה, לא לשבירת עצמות וניפוץ פרצופים, לא לפיצוץ רכבים
של אנשי חוק מסורים, דבר לא נמלט ממנו ועל דבר הוא לא הצטער,
הוא לא ידע להצטער, הוא לא רצה להצטער, והוא לא הצטער.
סיפרו לא שאמו שהייתה במנזר עזבה בגלל הכומר המקומי והוא נסע
לשם שעות הדליק את המנזר אם כל שבתוכו וישב בחוץ שומע את צרחות
האנשים הלכודים בפנים, המעטים שהגיעו לעזור נמלטו ממנו כאשר
הביטו בעיניו, השנאה בערה בהם, והוא בער בתוך עצמו, שום דמעה
לא ירדה מעיניו כאשר עזב את המקום משאיר לאנשי הארונות עבודה
רבה, שום שריר לא נע בגופו בזמן שהסתובב בפעם האחרונה להביט על
המבנה ששימש כבית לאמו.

אנשיו נעשו עשירים בזכותו, בזכות מבצעיו, המשטרה לא ידעה מעולם
היכן הוא יופיע וכל שנשאר לה לאחר מכן היה לאסוף את השרידים של
מה שנשאר ממבצע נוסף שלו, הוא זרה אימה, והאימה התפשטה כמו
מחלה ממארת, המכונית נסה במהירות ,בשביל הכהה, הוא לא ציפה
לדמויות שיעברו שם בשעת לילה מאוחרת זו, והופתע כאשר הבחין
בילד ליד אחד העצים, הוא נעצר בחריקת בלמים מסמן לילד להתקרב
אליו, הילד הביט בו וחייך חיוך גדול לכיוונו ואז נעלם בתוך הגן
הצמוד לשביל, הוא יצא במהירות מן הרכב, הוא שנא חיוכים של אור
מהסוג שהילד חייך, הוא שנא את הילד אבל הילד נעלם, הוא החל
לצעוד בתוך הגן מחזיק בכיס אחד של המעיל את האקדח הישן שלו
ובכיס השני את הסכין.
השקט הטריד אותו אולם הוא לא פחד, הוא בטח בתחושותיו מאז
ומעולם וגם אתה סמך אליהם, רחש מאחור סובב אותו כאשר מספר
דמויות התרוממו מאחורי שיחים ישנים, הוא הביט בהן וראה כי הן
מתקרבות לעברו, הוא הוציא את הסכין מהכיס ונתן לה לזהור באור
הירח שרק יצא מאחורי הענן, הסכין נראתה מפחידה והלהב שלה רטט
בידו השרירית.

הדמיות לא נעצרו כאשר הוא הוציא גם את אקדחו מהכיס השני
והמשיכו לצמצם מרחק, הוא הביט בהן שוקל את צעדיו ומתכנן לסגת
אל הרכב שעמד מאחוריו כאשר שמע לפתע את הרכב מונע, כאשר הסתובב
הבחין בילד בתוך תא הנהג לוקח את הרכב משם, הוא כמעט וירה בילד
כאשר הגיע למסקנה כי עדיף לו להישאר כרגע ללא שום תגובה
מיוחדת.
הדמויות המתקרבות היו עטופות בגלימות ישנות שהזכירו לא גלימות
כמרים, הן הגיעו אליו ומעמדו מרחק קצר סביבו בעיגול. הוא המתין
לתגובה הראשונה שלהן והן לא נעו, הוא הסתובב מעט והן עדיין לא
עשו כלום מלבד לעמוד סביבו,שריריו היו דרוכים כאשר לפתע נשבר
המעגל, שתיים מהדמויות שמולו נעו הצידה ודמות ענקית של אדם
עמדה במקומן, הדמות הסירה את הברדס והוא הביט בה, הוא נדהם
ממנה כולה הייתה עוצמה, כולה כוח , הוא הרגיש כאילו הוא עומד
לפני אל .

הדמות הביטה בו וחדרה אם עיניה לתוכו, העוצמה כאבה לעיניו
שנסוגו מעיני הדמות במהירות, מעטים היו שהעזו להביט עד היום
בעיניו ומעטים עוד יותר זכו לראות את הבוקר שלאחר המבט, הוא
מעולם לא נרתע ממבט עד לאותו הרגע, לא מבטו של שוטר ולא מבטו
של אביו הרתיעו אותו אבל הנחישות במבט שמולו סימלה לו כי האדם
שלפניו עשוי ממשהו אחר, הוא הידק את אחיזתו בסכין הארך כאשר
הדמות קרבה אליו, "קראת לי" הדמות דיברה בקול נוראי שהזכיר לו
לחישת נחש "מה רצונך " שאלה הדמות.

הוא הביט בדמות ואז זינק עליה , הדמות הייתה מהירה ממנו ונעה
הצידה בזמן שהוא חלף על אביר ריק, הדמות שוב שתקה והוא נרעד
מהדממה,"מה רצונך שאלה" שוב הדמות בלחישה ארסית.
"להרוג אותך" הוא ענה.
"לא תוכל" הדמות אמרה לכיוונו והסירה את כל הגלימה שעליה, "לא
תוכל להרוג את מה שיצר אותך" אמרה שוב.
בוזו הביט בדמות והסיר מעיל ישן שלבש, מתחת כל שהיה לו הייתה
חולצה קצרה לבנה שהאירה מעט את הלילה החשוך שמסביב, הסכין
עדיין הייתה בידיו,"אני אוכל" הוא ענה לדמות ושוב זינק
לכיוונה.
הדמות שוב נעה במהירות מדהימה והוא פספס אותה.
"ולמה תרצה להרוג את יוצרך?" שאלה הדמות.

הוא הרים את ראשו והביט שוב בעיניים העצומות של הדמות הגדולה,
הוא חש כוח לא מובן חודר לתוכו והצליח להישיר מבט לעני הדמות,
העיניים היו אדומות מדם ,עצומות בגודלם וכוחן. אולם הפעם הוא
לא נרתע, הוא חש איך עיניו משתנות כאשר במקום החום הכהה שהיה
לו קודם אש זכה בערה בהן בעוצמה, היצור הגדול נרתע קצת לאחור,
"מי אתה? " שאל שוב שולף חרב עתיקה ממחלצותיו.
" אני הוא מלאך המוות שלך " ענה בוזו "אני הוא זה שנישבע לנקום
את הנקמה של המתים כלפיך וכלפי יצירך, אני הוא זה שהרג את עצמו
ואת נשמתו כדי להגיע אליך, אני הוא זה שחתם בדם את מותו ואת
חייו כדי להרוג אותך, אני הוא מלאך המוות שלך" סיים וזינק
לכיוון הדמות שהכתה בו בחרב וחדרה קלות דרך ליבו.

בוזו התמוטט על הקרקע כאשר הדמות הגדולה עומדת מעליו וחרבה
עדיין בתוך ליבו, הוא אחז בלבו ביד אחת ובסכין ביד השניה, החרב
נפלה מידו של היצור הגדול בזמן שהיצור אחז בלבו שלו, "מי שלך
אותך" היצור שאל שוב בזמן שבוזו השתתק לעולם.

היצור הסתובב מבוזו והחל ללכת לכיוון אחד השיחים, הוא חש את
הדם הזורם דרך גופו, הוא לא האמין כי יהיה איזה שהו יצור אשר
יהיה מסוגל לפגוע בו, הוא לא האמין למרות שידע כי מי שיהיה
מוכן למות בשביל לפגוע בו יוכל לעבור אפילו את כוחו ואת
מהירותו.
הוא זעק לאביו בזמן שנפל על בירכיו והסתובב מעט בזמן שראה את
האור המרצד מעל גופתו של בוזו ואת הסכין האדומה באור הירח.