ישנם מעט מאוד אנשים שיכלו להגיד שהם אינם שקרנים.
לא הייתי אחת מהם.
לבשתי תפקידים רבים במשך חיי.
וואנריס, אשתו של אמראין, מאהבתו של סקן ורוצחת של העם.
אף אדם לא חש את רעבנו! הרעב הכה חזק לדם, רעב שאדם הגוסס
למוות מחוסר מזון לא חש אפילו! כה חזק היה הרעב.
אך עתה הגעתי להחלטה, יהיה עליי לסיים את מעשיי, להפסיק להיות
בת זוגתו של אמראין וללכת אל סקן בנו, החזק ממנו והטוב ממנו.
רק החזקים שורדים.
ההחלטה פגעה בי, אך לא הייתה לי ברירה.
ניתקתי עצמי מרגשות, ניתקתי עצמי מכל אחד, אפילו סקן שאהב אותי
בתשוקה כה רב לא ידע את האמת, הוא לא ידע שרק השתמשתי בו.
אך עדיין חשתי קנאה. הרגש הנורא מכל.
כאשר צפיתי באמראין עם בת האדם, איך הוא יכל לשכוח ממני?! הוא
אמור לסבול!
איך יכולתי להמשיך לקנא? האם אמראין צודק בכך שהוא מאמין במוות
למען מטרה?
אמראין הוא טיפש.
הכעס עיכל אותי מבפנים, הזעם הרב כל כך על אמראין והקנאה, הם
שינו את פניי וכיערו אותם, כאילו הייתי הנחותה באדם, כך חשתי,
אך עדיין הייתי יפה יותר מבנות האדם.
ברחתי ממנו כל עוד יכולתי, כל עוד הוא בטח בי ולא חדר
למחשבותיי המכוסות ביותר, הוא יכל לעשות זאת, הוא עדיין יכול
לעשות זאת.
אך הוא בחר שלא.
הוא היה אוויל ומתחסד, טיפש.
הוא תמיד היה מאחורי זנבי, תמיד הייתי רק צעד אחד לפניו
כשברחתי, הוא חש בי אך לא מצא אותי.
ואני אהרוג אותו ואת בת האדם.
כי רק אז אוכל להיות שלמה.

הילכתי במחנה כרוח רפאים.
דבר לא נראה יותר כבעל משמעות.
אספקת המחנה החלה להסתיים, יותר ויותר חיילים ערקו.
ואני לא יכולתי לעשות דבר.
ומדוע לא עשיתי דבר? היה לי הכוח, חשתי חזק מתמיד.
אך נפשי התמוטטה.
חשתי שאין בי רצון לעשות יותר דבר, שלאחר כל דבר שאעשה אגלה
מכשול חדש.
לכן החלטתי לא לעשות דבר.
בחוסר המעש לא מצאתי דבר, לא אושר, אך גם לא מכשול.
החיילים שלי זלזלו בי על העובדה שלא ניצלתי פעמים רבות שבהן
יכולתי לתקוף את העיר ואני זלזלתי בעצמי על כך שלא יכולתי
לעשות דבר
קמטים הופיעו על פניי לאחר זמן כה רב של מלחמה, נראה שמגבר
צעיר הפכתי לאדם זקן ולמוד מלחמה.
ידעתי מה עליי לעשות כדי לפרוץ לעיר ולנצח אותה, היו לי עשרות
תוכניות.
אך בחרתי שלא, רק בגלל שלא רציתי להרוג את אחי.
הייתי אדם חלש, הלוחם שבי אבד.
איתו אבד וויליס, אשר נעלם.
לא ידעתי היכן משרתי הזקן, אך גם לא הייתי זקוק לו.
הוא פשוט נעלם.
אך היו לי דברים חשובים יותר לחשוב עליהם, כמו מה אעשה עם
עצמי, לא אוכל לשבת פה לעד.
החלטה נרקמה במוחי לאיטה, כשם שתופרת וותיקה רוקמת חליפה לחתן,
באיטיות ובזהירות.
אסיים את המלחמה הזאת, אך ארחם על סקן.
לא ידעתי עדיין כיצד אוכל לטבוח ביושבי טירה שלמה ללא הריגת
סקן, אך ידעתי שאאלץ לעשות זאת.
ואם הוא ימות, אלחם בו במו ידיי והטוב שבינינו ינצח, אם המלחמה
הזאת לא תסתיים לא אשלים את המטרה שבשבילה באתי לפה לעולם,
נקמה.
אך במלחמה אינך חושב על נקמה יותר, אתה רק חושב על היום שעבר
ועל מה שיביא המחר, אתה חושב על החרב, מאהבת כה מסוכנת.
אטבח באנשי הטירה ואחזור אל מטרתי, ואז... אולי... אולי אוכל
לנוח.
המלחמה הייתה דבר מאוס, לא דבר שמביא לך כבוד או תהילה,
בילדותי כה רציתי לחקות את אבי ואחי שיצאו לקרבות כה רבים, אך
רק עתה הבנתי עד כמה המלחמה הייתה חסרת כבוד או תהילה, המלחמה
לא הביאה דבר חוץ ממוות והרס.
אכנס דרך הביוב של העיר עם קבוצה של כעשרים חיילים חמושים,
אכנס ואהרוג כל אדם שאמצא, אטבח בהם ללא מחשבה.
הטבח כבר לא נראה כדבר נורא בעיני, כי לא הייתה לי ברירה,
האנשים האלה אולי ימותו בלי הידיעה שבלי מותם לא אוכל להמשיך
לחיות, אך אין לי ברירה! הם חייבים להבין!
וכאשר אמצא את סקן אלחם בו, דו קרב כמו שאבירים נלחמים.
רק שאיננו אבירים, אנו לוחמים אבודים בעולם לא מסודר, שנינו
יכולנו להיות יותר בעולם הזה, אצילים ואבירים חסרי מורא.
אך הגורל בחר אחרת.
נידונו לגורל שבו אח צריך להילחם באח, שבו אדם יכול להרוג ללא
רגשות אשם.
ואני אתייצב אל מול החלטותיי, אהרוג את סקן אם אצטרך.
אם הוא באמת אחי הוא יאלץ להבין את מה שהחלטתי לעשות.
הוא אחי.
אחים חייבים להבין.


עריקים רבים הצטרפו לצבאי.
פיטר אחי נכשל בכל דבר שהוא עשה, לא היה דבר שהוא עשה נכון.
אך אוותר לו על כך, הוא מנהיג כה מגושם וטירון.
ובגלל כל הטעויות אשר הוא עשה כל כך הרבה עריקים הצטרפו אל
צבאי, מעולם לא היה לי כוח כה חזק בידי, אם אשלח את כל צבאי
החוצה לקרב אנצח את פיטר, אפילו אם באבדות כבדות.
והתפתיתי.
התפתיתי לשלוח את צבאי ולמחוק את צבאו של פיטר, רוב צבאי אולי
ימות אבל אז לא אאלץ להילחם יותר ואוכל ללכת מפה עם אהובתי, לא
אאלץ ללחום יותר כל חיי!
אך זה יבוא במחיר.
מחיר כבוד יותר משמצפון בני האדם ששכן בי הרשה לי.
לעיתים קיללתי את עצמי על היותי חצי בן אדם.
לא יכולתי להרשות לעצמי להרוג את פיטר, הוא אחי! אם אהרוג אותו
לא אוכל לחיות עם עצמי יותר לעולם.
יכולתי לסיים את המלחמה הזאת, היו לי עשרות תוכניות איך לסיים
אותה.
אך לא השתמשתי בהן.
הבטתי על צבאו החלש מעבר לטירתי, פיטר התחלש ואני התחזקתי,
המלחמה לא גרמה לי להזדקן אף ביום, אך פיטר נחלש ונחלש.
אך עדיין לא יכולתי להרוג אותו.
באבחה אחת של חרב כל סבלותיי יכולות להסתיים, אך בגלל מצפוני
הטיפש אאלץ להמשיך לסבול, דבר לא יוצא מכך.
אני חייב לקבל החלטה.
ומהר.