ללוינשטיין.


ילדה קטנה מושכת לי ביד ואומרת "בואי, נרוץ". אני לא מספיקה
לענות.  

מי זאת? היא סוחפת אותי במהירות אל תוך סבך של מראות וצלילים
שאין לי זמן לעבד כי היא רק נמשכת קדימה ומספרת לי בדיחות תוך
ריצה מתנשפת. אני נדבקת ממנה בצחוק גדול ורם שלא נצחק בי מזמן,
צחוק מוכר של פעם, של זמן אחר, אבל שלי. אנחנו עוצרות בצד כדי
להסדיר את הנשימה.

מי זאת? אני לא מכירה אותה. בהפסקות הקצרות שלנו אני מנסה
לקלוט את הפנים שלה, כדי שאולי אחר-כך, כשהיא תלך, אני אוכל
להזכר. אבל כשהיא הולכת (בכל כמה שעות היא הולכת) אני זוכרת
רגעים ורגשות וקצת קול, אבל לא פנים. רק תחושה חד-משמעית של
משהו עדין וידוע.

מי זאת? הפה נזכר מעצמו באיזה רגע של צחוק ומתחייך. אבל איפה
אני בתוך זה, ומה קרה לילדה האנרגטית-אבל-שבירה שהיתי אז, ומה
קרה למבוגרת החזקה-אבל-כבויה שאני היום? פתאום זו תערובת חדשה:
האנרגיה עם האדישות. הכח לעמוד יציב ולתפוס ילדים בשדה-שיפון,
אבל לא בלי להרגיש את עצמי לרגע נופלת איתם.

מי זאת? מי קרא לה אלי? אני, כנראה. לא רחוק מכאן הבעתי בקול
רם משאלה, שיהיה מי שיקרא אותי. אחר-כך ביקשתי לחזור כמה שנים
אחורה. ואחר-כך ביקשתי שיהיה מה שיעיר אותי בבוקר. ועכשיו זה
הכל קורה, מהיר ומסחרר אבל ברור כמו השמש החדשה של שש בבוקר,
אחרי לילה שלם בלי שינה ובלי עול של חיים מבוגרים.

היא באה כדי להחזיר אותי לפעם.