פעם כשהיינו קטנים
בלי דאגות, חששות... תמימים.
אהבה הייתה מושג שונה, רחוק
ולא כמו עכשיו - כאב עמוק, מתוק.
נפגעים פעם, פעמיים
אנשים לידכם, מתחברים בינתיים
ונדמה, ואולי זה נכון
שרק אתה או את בעולם, האדם האחרון
נשארים לבד בלי אהבה
והכל מתערבב, התמימות, הכאב, המתיקות, האכזבה.
ותמיד רוצים את אלה שאי אפשר
ואדם הופך למושג, עולם שלם, מנוכר
ומוכר -
אדם אחד יכול לשנות, להפוך לך את היום
ליותר עצוב, או שמח...
עד שהשמש תעלם
או שכל רקמה בגוף היא תצליח לחמם.
ונודדות המחשבות ולרגע שוב עליו חושבים
ופתאום רוצים לשכוח,
שהבטן תפסיק להתהפך
והלב יפסיק בפעימותיו לצרוח. |
