ללוות את הרוח בעת שהיא עוברת קרוב לקרקע, בחולפה בחושך על פני
אדמת מדבר צחיחה, כשהיא נושאת עמה אבק מכתפו של סלע ענק ומרוחק
וקיר אבן ובזמנים אחרים מדרדרת נוצה ושלד ונשל עוד כברת דרך
קצרה אל צילו של שיח או חישוף מישורי, מאיים ושרבי.
בימים טובים, כששקיעת השמש במצוקים היא רגע של חיזיון מחמם לב,
של התרגשות - עומדים אנשים במדבר, מטיילים, עומדים ומשתוממים
על מהות הנצירה. כל כולם כמה אל השקיעה ולא אל השמש לבדה: הדרך
בה נדרך האוויר הצלול אל צבעי השמיים בגוונים של סגול וזהב
ואותו אוויר נוגע ונשאר בארובות עיניהם, מקרר ומקפיא את התמונה
במוחם. ניחוחו המרסן של אבק וטעם הבוץ המיוזע בפיהם לאחר יום
ארוך של הליכה מעידים על לילה ארוך עוד יותר שלפניהם שכן נודעת
בעיניהם חשיבותו המקרקעת של מגע הקרקע בעור ואין זה מאופיו אלא
מבחירתם של האנשים, לעגון להם בדרך זו ברגע בו נוח להם בעיקר.
בעומדם על פסגת הר או גבעה שבעיניהם הם כבשו ולמעשה כך היה,
שכן העמידו אותו להם למטרה במשך כל יום המסע המפרך, ברגע
השקיעה הם לפתע מודעים לאופן בו התחפרו נעליהם, אך במקצת,
בתלולית אבק דקיק זמן שהם עומדים שם, מביטים הלאה. לניחוח
הזיעה החמצמץ ובדרך בה גולשת הזיעה לאורך העורף ועד שיפולי הפה
ממצחם קיים לפתע גורם מנחם. לחלל הריק המצעיד את הגובה בו הם
מצויים ועד לתחתית, אותו מרווח ריק  לכאורה שלמעשה מכונן את
אפשרות מותם, נוספת בשעה זו הוויה טבעית, מתוקה של קיום, שכל
עוד יישארו בתנוחתם ההיא, שלהם תישאר.
הם מוסיפים לעמוד שם עוד דקות ארוכות. עיניהם בורקות ומופנות
קדימה אל מקסם של סוף יום ולהט סוער בתוכם. נעימת השילוב של
רגעים אילו, של ההבנה המוחלטת והתודעה המחודשת למה שהיה ונשכח
הן כסות. המטיילים יודעים את חשיבותו של הזמן, של הנוף בשעה זו
של היום, מתבדרים באיכויותיהם המשכרות של הגבהים. הם יודעים
זאת היטב ידיעה קרה וכעת הם מקדיחים בתוכם, נוברים ומטכסים,
כיצד זה. כיצד זה יוכלו להנציח את הרגע ולנצור אותו, שכן לא
ידוע מתי ישובו ואם ירשו זאת הימים. אישוניהם מתרחבים בהדרגה
לאופק והם אינם רואים. הם מסתכלים פנימה, שולפים מגירות,
מדיחים ארונות, גוררים ארגזים ופורצים עליות. הם ימצאו פיתרון.
אנושיותם מכתיבה להם את חובת הרגע. הם זקוקים לנצר החיזיון
שלפניהם על מנת להתגשם, להבטיח יעד.
בגוף העומד התזזיתי, הסתכלות מבוערת וקול המבקש לפקוע ולא
מפליאה,  מייאוש, הם ישכילו להפנים, הם מוכרחים.
בשתי נקודות מרוחקות במדבר הם עומדים - האחד בראשית מסע חיפוש
מרושע והאחר בקץ ניווט ופניו אל שלל. האחד מטה אוזנו אל הרוח
והאחר רושם אותה בתוכו. ובקרע, בפצע העמוק שנפער ברמה, צועדת
בסך שיירה - לבושי מדים ושלופי קנים, נוטפי זיעה או מול רוח
פרצים הנושבת מן הנקיקים.  

לשתי גבהות ולוואדי יחיד השקיעה היא כרקע, תפאורה אוורירית
ונוגה של ארגמן ודמעות. על אחת הגבהות מטילה השמש הנעלמת במערב
קרניים קרירות המטילות אור מבהיק בזוויותיו של מבנה מתכת לבן,
מלבני וחבוט. ענני אבק המכסים אותו ועוברים על פניו משווים לו
זוהר רעוע של אמצעי שנגלה ונוצל על תומו. המטייל מביט בשיפוליו
התחתונים, בנשיקת הרצפה לקרקע הטרשית. הוא נועל מבטו לרגע ארוך
כדי להימלט מגילוי ולהבטיח את גודל ההפתעה. התרגשותו גואה בו
עד הוא מסיט ראשו, מחייך, למראה קרוואנים רבים נוספים בזווית
העין, בדיוק כמו זה שהביט בו. לפחות שניים או שלושה. כעת כל
שנותר לו הוא להתמכר למראה, למיצג שחיפש ומצא ואין לעצום
עיניים. אם יליט עפעפיו ויעכל, ייעלם החיזיון. הוא ממשיך
להביט, ארובותיו כואבות, צורבות ממגע החול החם, אך זרמים שכבר
החלו הולמים ברקותיו גוברים על אשליית החזון. הוא עוצם את
עיניו, פותח שוב והקרוואן נעלם. הכיפה הצחיחה עדיין שם, זוהרה
באינו.
למטייל האחר אין השקיעה מאירה דבר מה אחר אלא אותו עצמו. הוא
נראה ואינו רואה, מדמה עצמו מולה והיא לא כנהר לטבוע בו,
שהאפילה ועכירות המים מעניקים לו, לעיני ילד על הגדה, סנפירים
וקסם עמום, מזויף של אגדה. אין גדול ואין חזק ממנו אל מול
צניחתה האנכית של החמה. ברגעים ספורים נשכחים ממנו מכנסיו
השחורים החבוטים וחולצתו הלבנה הקצרה והוא כל כולו יעד ומטרה.
מניעיו מפורטים ודרכו מסואבת, הוא יודע את אשר הוא עושה.
רעיונות על תפיסות ובחובם השקפות דולקים בו עכשיו - הוא הצליח
לפרטם על סרט שחור שקשר על מצחו, מילה או שתיים הספיקו. את
שלפניו הוא כבר מכיר, ראה ושינן בימים אחרים וכעת הוא מונה
אותם, דרכים ושבילים שהם צופן מסובך של גורל ואומץ. של חוכמה,
הוא חושב. ואת הפיתרון, הוא סובר, כבר יודע. אחרת לא היה כאן.
האוויר הנע מן המדרונות כלפי מטה מכיל בתוכו תערובת אימתנית של
זיעת אימה ויראה. במערות ישנות הוא אוסף את מרקם הגללים וגוון
הפסולת. היום הן צוהר לצרחות ישנות ולצווחות. הוא מלטף צעדים
עתיקים שאולי נשתמרו בדפים מצהיבים ואופף אבנים, כה רבות
וחלוקים וסלעים, גדולים יותר או פחות שיד נגעה או לא נגעה בהם.
כל אלו מתאספים אל קימוריו של נחל סתמי, יבש, ומטה אל רצפתו
הלבנה המבהיקה. בהגיע השיירה ניתך שק החלחלה המנשב בפני
ההולכים למשמע גניחות קלושות, צחקוקים נידחים ועיניים הנעצמות
בזוועה.
משהו מפלצתי מנוסח ברוח שכן היא עוברת שם בכל מקום, בכל פינה.
היא מכירה כל שביל ויודעת כל חיה. היא נוכחת במעמד השקיעה
כגורם בלבד, משיטה בלוריות ומנערת בגדים, מעניקה נופח ציורי
להתעלות הצבעונית. היא תמימה למראה וממתיקה סודות. מתיימרת
להשתתף בגילוי ויודעת מזמן. וכל שהיא לוקחת עמה באשר היא, כל
שהיא צוברת אל חיקה, נוכח אף הוא על שתי הגבהות והלילה היא
עושה מעשה. עם כוכבים היא טורפת.
מרבד לבן, עצום וסמיך מכסה הלילה את האדמה. כל כיפה וכל מצוק
נתלשו, בדעיכתה הסופית של השמש, ממציאותם הדלוחה, שהחום הגדול
ביום מקנה לה מראה הזוי, מבעבע. מגבהות לאיים ובצלילותו
הפתאומית של הלילה הם כולם מאוד אבודים. כל מפנה סוקר את עברו
בארשת מרובעת, אדישה, יגעה מעמל של יום ובתוכם הם גועשים - עוד
רגע ויאבדו כליל בערפל.
הרוח מתפתלת, ממשיכה . על פני כורכר ודרך חול, אל מול נופים
ומבעד לריחות וקולות רחוקים ולמקום קצת אחר. מגעה בתיל כמגע
נוצה בלחי. היא מסיטה אותו בתנועה לא מורגשת, חובקת במעגלים
שבבי ברזל דוקרני. אחר, היא מסתלסלת עוד מעלה, כאן נכנסת מימין
ושם יוצאת משמאל, דרך ריבועי ברזל היוצרים גדר פשוטה. בליטוף
ארוך, מעין רקמה, ממלאת הרוח את הגדר בקוצי מדבר גדולים ונושפת
גרגירים בורקים למפגשי חווטים בצירי שערים. מעשה זה, של ערגה
ושל יופי הינו הקדמה, לרוח בן לוויה. מזוג במשב, כשמיכה מצננת,
הוא עושה את דרכו מעלה מעלה, ממלא חלל, נוסע זה הסמוי למחצה,
כמעין ענן פרוץ, יומרה צחה ומגוחכת של מחוזות תחתונים לקו
הרקיע. בחצותם את השער נוטש הערפל את הרוח. היא, עדיין כמשוט,
וכעת אין חשים בה בעור והאם באמת היא ישנה שם.
התנודות הקלות באוויר המתנועע נשברות בוכיות לצלילי גיטרה.
חום ויזע של שירה מאומצת משלחים אדוות במצחים חרושים. בקצהו של
גבול, בקודקוד מחנה, בפינתה המוצלת של חצר מרפאה, יושבים
החובשים, ארבעה במספר, עם שיר בפה וקול אחר, בפנים.
שיר ישן ומשופשף. שיר שהם אוהבים ויכולים לשיר. שיר שלא יקרע
את הריאות מחזם ואם יביא דמעות לעיניים כי אז יבואו אלה שלובות
כה יפה בענן המיוסר שהגיע. גם להם זהו רגע של רקע ודמויות. הם
צעירים, קצת יפים וקצת לא, חכמים או חושבים את עצמם לכאלו,
מתענגים במחשבות סתומות על רגע קסום של תקופת נעורים. נאנחים,
מתנועעים במתינות בכיסאות הפלסטיק תוך שהם מקפידים על בחירת
הצלילים שהם מפיקים. צלילים רגילים, סתמיים, שאינם עושים חסד
נדיר ואינם מכפישים עד עפר. קולות רגילים ורגע פשוט ויפה.
ואז נפץ, קליע, קצת דם ואחד נפל.

ביושבה בחדר הרופא, אל השולחן העמוס וממנו, היא גם, מביטה הלאה
ממנה אל הקיר ומעבר לו.
ידיה שלובות על השולחן ובטנה צמודה לשוליו, עוד רגע וזה יכאב.
היא בוהה, אילמת, מתמקדת בעקצוצים שהתעוררו במפגש הצוואר והלסת
עוד קודם לכן, כשעשתה את דרכה אל החדר מן החצר הסמוכה. עקצוצים
אלו, היא יודעת, הן הצהרות הראש בחפשו ישועה. הוא רוצה לדעת
מאיזו זווית, באיזו פינה יוכל למצוא מנוחה. הדלת הפתוחה מראה
לה עוד דלת ודרכה את החוץ. היא לפתח נוכחת על היעדרו של המשב
המוכר, של רוח נקייה מהים שקיררה בקרים רבים כאלה בעבר. אבל
היא שם, והיא יודעת. הקור לא קור, אוויר לא אוויר הנכנס מן
הדלת גורם לה בחילה. היא חשה את ההתנקזות ההדרגתית, הדוחה
והמייסרת של נוזלים בגרונה, מהמפגש בעצמות הבריח ועד הגרוגרת.
שם היא נשארת, מעיקה. מכיוון שאין לה כל דבר אחר לעסוק בו היא
נשארת, קפואה, אולי מחכה לדמעות אבל היא לא בטוחה. עורה הצהבהב
יבש מתמיד ואין זה יובש של מנוסת הנוזל. זהו יובש של היעדר.
כאילו לא הייתה בו לחות מעולם וזאת שנמצאת פה בחדר אינה מבקשת
מקלט. המחנק העומד בין ארבע הקירות מחזק אחיזתו על החובשת והיא
חשה עצמה תלושה, כאילו כל שמסביבה יתנפץ עוד רגע או שניים
לאלפי חלקים חדים, הדופים אל תוך חלל שחור וריק לא פחות של
קולנוע בדיוני מטופש. מזה כמה שעות יש לה קווי מתאר. היא
מתוחמת. היא אסורה על החדר והוא עליה.
היא סוקרת בעניין מחודש את המצאי על השולחן, כאילו לא ראתה
אותו מעולם. יום יום היא מגיעה לכאן, מנקה ומארגנת, מסדרת
ורוחצת - בכזו תדירות היא עושה זאת עד כי לפעמים עולה בה תחושה
דומה, לזו שמקוננת עכשיו בגרונה. אלא שבפעמים ההם שמחה הייתה
לחלוק אותה עם השולחן והרצפה. עצם המחשבה מעלה לשפתיה גיחוך
לפעמים.
היום היא לא.
כמה טוב שחשבה להביט בשולחן. כמעט נהדר, אבל לא מספיק. הסקירה
החוזרת שוטפת אותה לעולם ענק, עשיר ומגוון של קלישאות. אין כאן
אושר להתמסר לו אלא משהו להעסיק את הדעת. ככה תוכל להעביר את
היום או לפחות את הבוקר.
היא מביטה בסטטוסקופ בעיון, בדך שהיא בוחנת וגם מעריצה. את
קימוריו, צבעו הכסוף, הטכנולוגי, עוד רגע והוא ממריא. ואז את
הכרית הקטנה, השקופה שמלפנים, האשנב הפלסטי שדרכו ניתן לשמוע
את הלב. לפתע נקרעות ממנה שנים של מדע, של מחקר וניתוחים.
עבודתם של רבבות אנשי רפואה, קיימים וכאלה שנבדו עבור טלוויזיה
וסרטים, כמו לא היו מעולם. הזעם הגואה בה הוא המסר והגוש
בגרונה כאמצעי. ואיך בדיוק היא ממירה את הכעס הזה למילים או
מעשים היא לא יודעת וגם ככה אין מי שישמע או יראה. אפילו לרטוט
היא לא מסוגלת, סתם מצטמררת ומרגישה ביתר עוצמה את היובש
החולמני.
היא מחליטה לקום ומבצעת. דוחפת את עצמה מן השולחן, מאפשרת לכסא
להתגלגל אחורה. היא נעמדת, עדיין בכיוון הקיר ובתנועה איטית,
גסה, איש פח, מסתובבת ואומרת ללכת אל חדר הטיפולים, למה. היא
נעמדת מול ארון התרופות הסגור. בחדר הטיפולים צינת הבוקר
מורגשת קצת יותר, אולי היא מרגישה יותר טוב. בעת שהיא בוהה
בארון הכחול על שתי קומותיו היא חשה בפער שבין לחות העין לבין
סביבתה העורית, הצחיחה. מרחק זה שבין הגשמים לאכזב מכאיב לה.
פתיחת הארון היא בשבילה שיבה ליקום צבעוני, מסומם ומוכר. מקום
אמיתי הרבה יותר. מקום פנימי שהוא לא היאחזות ובכלל, כל מה
זורם בדם, בעורקים ולמח, יכתיב בסופו של דבר את מיקום המכור.
להיפך זה פשוט לא עובד. בזווית עינה, בפינה עלומה וקודרת היא
מזהה את הפראמין, לכאב שהיא חשה בבטן. היישר מולה, בקופסאות
צבעוניות, אקמול ואופטלגין שאולי יוכלו, ולו במעט, להבריח את
השרב או את היעדרו של הקור. האם אפשר להבריח היעדר. במדפים
העליונים היא מזהה את שקיות העירוי. הארטמן. איזה מזל יש לו
לאיש שהעניק תרומה מחייה ושמו הולך לפניו בלעדיה. שטיפתו של
הנוזל הקריר במעלה זרם הדם עלולה בהחלט להפיח הבל מרווה ברקמות
הצרובות.
רגלו הימנית, האחורית של הארון עקומה מעט וכבר לפני חודשים
הציבו פיסת קרטון מקופלת על מנת לייצבו. כעת היא רואה אותה
ניצבת, לוכדת כדורי אבק ענקיים בקצהו הרחוק של החדר. היא אוחזת
במדף המרכזי ודוחפת את הארון קלות. הוא נענה לה. נע קלות
אחורנית ואחר שב ומתייצב בנדנוד ליצני. מאז ומעולם הטיחו אנשים
חפצים ואנשים אחרים לתת פורקן ליצרם האלים ומוכה היגון, סצנה
החוזרת בכתבים ארוכים בה הגיבורה מנערת עד חורמה את זה שלקח
לעצמו את הכוח, עד לשיברון הטראגי של האובייקט, או של הגיבורה.
כעת הקלישאה היא המקלט והיא, בדחיפות יציבות ומדודות, דוחפת את
המדפים ומצפה בקוצר רוח לתשובה. מכה אחת חזקה מדי מטיחה את
הארון בקיר ובשובו הוא פורץ את גבולות מיקומו שידע עד עתה,
משלח מטר קוסמי של תרופות ומחטים, תחבושות ומזרקים אל חלל
החדר, מן התקרה ועד לרצפה. נתזים של הגל הקליני על האנושי
הקרוש. היא מצליחה להתחמק ומביטה בארון הכורע תחת כוח בלתי
נראה, אט אט, בדרכו לרצפה.
תם הטקס.
היא עוברת את הארון בצעד רחב וניגשת אל הערימה ובתוך שלולית
הכימיקלים היא רוכנת, מבוססת. גם את הקטע הזה היא מכירה. אישה
נאווה במאות קודמות ממתינה לאהובה שישוב מן המלחמה ומתמוססת על
כר דשא רחב ושמלת הקרינולינה קורסת כולה תחתיה. לשם כך דרוש
יום אפור וקר, ממש כמו זה שבחוץ. היא נשארת לשבת עוד זמן קצר
בשמלת הטבליות החדשה, מלטפת את הקופסאות ריקנית ומקפידה לוודא
כי אריזתן עדיין שלמה. לבסוף היא מרגישה טיפשה ואז מגיעות
הדמעות. בכי ארוך, חורק ולוחץ, בגרון ובחזה, על חבר שהיה והלך.
סיפור מלוחלח על חיים שנקטעו בחושך ערפילי. מתישהו, היא לא
זוכרת מתי, התרוקן שק הדמעות והיא קמה, מקפידה לשמר את הדמעה
האחרונה בזווית כל עין ואת זכר הרטיבות לאורך הלחיים. היא נגשת
לדלת המרפאה שזוהרת כעת באור בוקר מסמא ונושמת את האוויר
העצוב, הריחני של היום החדש שעלה. כשמפנה האור המעוור מקום
לדמות היומיום, היא רואה על קיר חדר האוכל, היישר מול המרפאה,
שלט, כתוב על בד באותיות צבעוניות גדולות.
'חיילים שלנו - אנחנו איתכם! התושבים'
'כן', היא חושבת.
ובחיוך היא חושבת לצרוך את תכולת האריזות שעוד מונחות על
הרצפה.

המסע שלו בחושך החל כבר ברגע שהכול נשלם ולא היה כבר מה לאמר.
למעשה היה, אך איש לא אמר. כשסיים את עבודתו בחצר המרפאה,
כלומר כשסיים לסייע לרופא בהעמסת חברו הטוב ולאחר שכיסה את כתם
הדם שליד הכניסה לחדר המגורים וענה על שאלותיו של כל מאין
דבאי, עזב. הוא הודיע לדוקטור שהוא הולך והלך, עדיין בלי יעד.
הוא עזב את שטח המרפאה והחצר, רועד בקור הלילה ולא הרחיק לכת.
נצמד בגבו לקיר חדר האוכל ושטף את הקרקע החולית בכל כפיס כאב
ונשורת שרק יכול היה להפיק מתוכו. בכה כמחצית השעה וככשב הסכר
ונסגר ידע כי ייפתח בשנית ואם לא, ילך לשם בעצמו ויחבוט
בסוגרים. כשהוא עמד שם, לא עלה בדעתו להתכופף, מלוא קומתו
השפופה מעט, הרגיש כי הוא רוצה לנוע ולא יכול. משותק מכוח
רצונו שלו בלבד. הוא התחיל ללכת בכיוון המדרגות המחברות את שני
מפלסי הבסיס, עוצר רק כדי להביט קצת למרחק, לפלוגות הלוחמים
שבשעה המאוחרת של הלילה עוד שקקו חיים. בין שורות של מגורים,
קרוואנים לבנים וחבוטים, לוחמים - עומדים, הולכים, יושבים.
חלקם מנומנמים, חלקם ערניים מהתרגשות ואחרים מביטים קדימה,
היישר מולם אל הכלום והריק במבט אדיש ומאופק. הוא לא יכול
לשמוע אותם, רק לראות. לאחר שהביט בהם כמו שבועות וחודשים
החליט כי דבר אינו משתנה במיוחד בתמונה חדשה זו והחליט להמשיך
בחיפושיו אחר היעד למסעו המאובק. הוא הלך לאורכו של חדר האוכל,
על במדרגות וחצה את מגורי הבנות, מרחיק את תשומת ליבו מקבוצות
קטנות של בנות יושבות, הולכות, מחובקות בוכיות. הוא הגיע לקצהו
של הבסיס, מקום בו קרקע מדברית פגשה בכביש אספלט המוביל מעלה,
אל היישוב.
ההליכה על הכביש הייתה סתמית, כך חשב, מדי. אפילו שקל לחלוץ את
נעליו כדי לרענן אותה ולו במעט ולהעניק לה רובד עמוק יותר. הוא
הלך הליכה מהורהרת, לא מחושבת, מעניק לעצמו את חירות התנועה של
שיכור. מקרטע, במהירות לא סדירה, הוא התקרב בהדרגה אל אורות
היישוב, אל צמחייה שנשתלה במתכוון, לילדים שנולדו במקום. ואז
עצר. ואז נראתה לו המדרכה כמקום היחיד שבו יוכל להיות הלילה
וישב על שפתה.
כשכרע לשבת השתפשף קנה הנשק שנשא עליו באספלט הכביש ושריטה
לבנה ומכוערת עיטרה כעת את הסתרשף. משום מה, חמימות מוזרה החלה
להתפשט בחזהו, סיפוק שמיהר לגרש מפני הצער שידע כי זהו מקומו.
מעבר לכביש ולאורות הפנסים חשיכה מעכלת וצמחייה עבותה, קטלנית.
באין לו נקודה להתמקד בה, פנה לבחון את השפשוף בנשק. הסריטה
באיבר המסתיר את אורו האלים של הנשק הטרידה אותו. מטאטא עצום
רוחש מדון הובהל כדי לגרש את המחשבה הכול כך לא מתאימה. הוא
ישב בשקט, עורו מעלה זיעה ורעד, לא חושב, מאזין לנשימתו ולקצב
ליבו, מעלה בכוח מתוכו סרטון קצר, מצהיב ומקושקש על אדם שאהב
ועזב. לא קשה. ואז בכה, לפחות כמחצית נוספת של השעה עד שהונחה
היד על כתפו.
הוא ידע במעומעם למי תשתייך וצבאות החלו נערכים בחזהו לקרב
ענקים, לשחרור הזעם ולא לכיבושו. ניחוח הבושם העשיר, הנשי
שענדה הביא אותות לכדי תחושת חלחלה מקיפה. כל שהיה ממנו ובתוכו
ביקש להימלט מהמגע המחליא כשחמיצות נוראית הצטברה בגרונו. הוא
הסתובב וראה אותה. צעירה, לובשת שמלה ססגונית וצנועה ולראשה
מטפחת תואמת, מסתירה. היא חייכה אליו חיוך מבין שלמראהו ביקש
לפעור את עיניו ולהציג לה תדהמה וזעזוע. היא המשיכה ללטף את
כתפו ביד שרצה לשבור. 'הכול יהיה בסדר, תתעודד'.
רפת -
עתירת ניחוחות וגעיות עלתה מול עיניו וכל מגמת עלייה לא הסתמנה
בשולי פיו.
'מה את רוצה' שאל אותה. 'לראות אותך מחייך' ענתה, כשהיא מגייסת
כל שמץ של טוב ורגישות שחשבה כי יש בה. טשטוש קל בעיניו ואז,
גיליוטינה.
'די , לא רוצה לשמוע אותך, עופי מפה'. היא, כמובן, עדיין
מבינה, אחרי הכול, עבר מה שעבר.
'ומה אתה כן רוצה לשמוע?'. 'סליחה'. אמר ולשם כך הזעיק את כל
סימני השאלה והקריאה שהכיר והפציר בהם להתארגן במערכים אלו או
אחרים, מגוונים ככל האפשר. 'על מה?' היא שואלת והוא לא עונה,
בוהה קדימה כאילו לא הייתה שם. 'תה תראה, הכול מלמעלה. הוא
יביא אותנו אל הגאולה. אתה תראה', ניסתה לשכנע בקול מרוגש.
ואז צפצוף חזק באוזניים.
מעין צפירה שלא מצליחה להתרומם אל הזעקה מוכת הייסורים שהיא
הינה מדי שנה, כמה פעמים. הוא יכול לשמוע את נשימתה מבעד
לשריקה הצרה באוזנו שכן את הצפצוף הפעיל בעצמו ועל כול גבעה
ווקאלית ניתן להציב עוד תו והאם באמת תביעתו אז נותרת והדיו,
האין היא מגוחכת, יצוקה כך לבדה בלב הבלדה על צליל בודד. בעודו
ממשיך למחוזות אחרים ממקומו, ממשיכה המתנחלת בדבריה. מתנהלת
בדיאלוגים שהיא לבדה שותפה בהם, מרצה על אמונה ומהויות עליונות
ויודעת שאין לה שומע. ואז כתושבה, קול פקיעה.
שריקה מרוחקת אמיתית של צליל חלול וחרון אלים. השמיים נופלים.
זוהר צהוב וגדול מאוד משתטח בין עננים מעליהם, משאיר אותם
כדמויות על במה וזרקור משותף. הם מביטים מעלה נפעמים. ואין כאן
פחד וגם לא יראה אלא ידע משותף. התגלות אלוהים זו וגם לא חזון
נפרץ. הרחק מעליהם, צוללת במים עליונים, מחפשת פצצת תאורה
אחראים. מישהו הקיז ורצח. היא עודנה מסתכלת מעלה נפעמת והוא
מסתכל לעברה בהתאם. משהו משפיל.
סוף כל סוף הקמטים בצדי שפתיו קצת מתהווים.

מוכנות מוחשית כצל כבד לכל אורכו והוא מתקדם עכשיו לעבר
החממות. בלי להפציע ולו רסיס קול יחיד, אף הוא עוזב את החצר
בכיוון ההפוך לזה של חברו. לו, בניגוד לאחר, יש מסלול חקוק
ויעד די ברור. משהו התווה לו שבילים. הוא צועד במורד מדרון
קטן, אפל וסבוך, נזהר לא למעוד ולא להיפצע. הוא הולך כועס.
בחושך, בלילה שהוא אינו רואה דרכו, הוא מחפש בדרכיו עקבות
וכתמים. בכל הקשור לעקבות, הוא יודע כי אחרים כבר עברו כאן מאז
והם כנראה אינם עוד. באשר לכתמי הדם הוא איננו יודע שהרי איש
לא נפצע פה בדרכו אל היעד. פארסה מקאברית של ידיים כרותות
בשיעורי גיטרה עולה מול עיניו. הוא פוטר אותה בחושבו כי כך היה
עולה ערכו הכולל של סך הלחנים והמנגינות הידועים לנו. אילו רק.
מן המחשבה הוא מתעלם. הוא משלים את הירידה עד שהוא נתקל בגדר
המתכת שבשעה זו מכוסה אגלי לחות וטל. הוא מביט לאורכה על השביל
שמעבר לה עד שנקטע התשבץ בדרך, בכל ממשותה רק לרגע, ואז ממשיכה
התמונה הצפויה. הפרצה הקטנה שמכתימה את שלושים הסנטימטרים
התחתונים של הגדר היא המשך השביל. הוא מרחיב את הפתח בידיו,
מדמה להריח זיעה מחרידה, מיושנת שנטמנה במתכת. הוא חוצה את
הגדר ונעמד בחשכת השביל. הרחק אי שם, משהו מבחין בו ומתעלם.
הוא מתחיל במסעו הקצר אל האופק הקרוב, אל המקום בו עומדות להן
בניחותא חמש חממות, אחת אדומה. לעברן הוא הולך קצת מפחד וקצת
לא יודע, וצחנת הזיעה נמהלת עכשיו בניחוחו המרוחק של קפה ערבי
מאחת השכונות שבקו הרקיע המואר בחלקו, ריח מר ומנחם. כשהוא
מגיע הוא נכנס אצל האדומה דרך השער הפרוץ לרווחה. מבטו מופנה
כל העת קדימה, להמשך. הוא הולך עד למרכזה הכמעט-מדויק של החממה
ועוצר, להביט. בכל מקום סביבו, מקשטים כל פינה, מתאבלים על כל
צל, פרחים וכולם לבנים. מימינו ומשמאלו ונראה כי גם מעליו
ומתחתיו, האביב הלבן הגיע לכל מקום, צפוף ומטופח, עומד ללא ניע
ורצון משלו. חיוך פריחה מקומם על פניו ושתיקה שאין לה סוף. שלל
תארים ונאצות חולפים במוחו עכשיו, יודע כי מרצח עבר כאן בדרכו
או שכך שמע מישהו אומר.
משהו פיוטי מבהיק מתוך החממה המיוחדת, האדומה שעשויה זכוכית.
כל מה שגדל בבועה החלבית נולד כדי להספיד. גדל מתוך הלא כלום
לכאורה, נובט מתוך אדמה שמיקומה הוגדר לה וצומח ללובן העצוב של
זכר מתים. העצב האמיתי הנתון בתמונת התוכחה הזו הוא שהיא כה
ברורה. אין כאן מטאפורה וגם לא דימוי ולא שירה. כל שכבה לירית,
בעת הכניסה לחממה, נפרצת כלא הייתה. העיסוק הקולקטיבי והממושך
בה מתרגל את החשיבה והופך אותה למכירה יותר ומנוסה. לבסוף היא
סתמית ואי אפשר להפתיע אותה.
גם הוא מבין את ההקבלה ועכשיו הוא זועם כי הבין אותה כה
בקלות.
הוא רוקע פעם אחת בכל אחת מרגליו ומסתכל סביבו, מוודא כי זהו
אכן מרכזה הכמעט-מדויק של החממה, פרט חיוני לבניית התמונה
הבאה, העוקבת. הוא נושם מלוא ריאותיו, עמוקות, ועוצם את עיניו,
מדמיין כי התפאורה סביבו נמרחת, מאבדת מצורתה. הוא שב ופותח
אותן. הוא מתכופף ומרים אבן מרצפת הבטון. אבן חלקה, מפורטת
ובגודל מושלם. מיקומה - אסטרטגי כמובן. כל דבר צרוף ומתוכנן
בבעלותם ההזויה של הפרחים על האדמה המדושנת והתעקשותם להישאר
שם ולהספיד. הוא מניף את ידו אחורנית, כל זה נעשה בהילוך איטי,
ואז משליך אותה קדימה ומעלה אל מרכז תקרת הזכוכית. לרגע כלום
לא קורה. ואז שריקה, המון שריקות ללילה אחד. חור גדול ומכוער
נפער., קטן משציפה, שני סדקים שנונים וארוכים במסע אל השערים.
הוא עוקב אחר היווצרותם האיטית במבט מאושר, מלא פליאה ורווי
נחת. השריקה נמשכת, עודה חדה ומסחרחרת, מכאיבה לראשו ובעד ערפל
מול עיניו הוא מגלה לראשונה את הסדקים המתמשכים  מן החריץ
המרכזי שלאורך החממה, גם לרוחבה. המום, הוא ממתין בוכה. מתייפח
ומרטיב את דש חולצת המדים שלו. סופסוף הוא כורע, מתיישב, חובק
את רגליו בשתי ידיים ומסתיר את פניו. הוא כבר לא רואה כיצד
הופכת החממה למסה של סדקים וצפירות. הוא מרוכז מדי בבכיו
הכואב, הסוער שמסרב להפסיק בכדי להבחין בשריקה בהתחזקותה.
ואז קורסת החממה כליל, הורסת פוצעת כל שנקרה בדרכה. גם אותו.

את כולם.