עברתי הרבה. כ"כ הרבה. דברים שלא יישכחו לעולם. ראיתי שחור, רק
שחור. האנשים שמסביבי לא נראו ודבריהם לא נאמרו. הכל שומם. ורק
אני שם לבד. מסתכלת, מביטה. ידעתי שהגיע הזמן אך פחדתי. לא
ידעתי מה קורה אח"כ. עמדתי ולא זזתי. לא נעתי. לא דיברתי. רק
עמדתי. כמו פסל הייתי, פסל המחכה לציפורים שיבואו ויעמדו על
ראשו. פסל העומד שם לבדו בקור ובחום, בעצב ובשמחה, ולא יכול
להביע את דעתו. כשהוא אוהב איננו יכול לחבק וכשהוא שמח איננו
יכול לחייך. הפרצוף לא זז, וכך גם הגוף. עמדתי שם וחיכיתי.
אינני יודעת למה. חיכיתי למשהו טוב אך כלום. ואז, שם באופק,
בין הצבע השחור, ראיתי אותה, זוהרת. מחייכת אליי את חיוכה
הרחב. היא צעדה אליי צעד אחר צעד. מתנשפת בחוזקה את אותן
נשימות רכות ונעימות שהייתה נושמת עליי כשהייתה מחבקת אותי.
התגעגעתי לנשימות אלו. עמדתי שם והסתכלתי על עיניה הירוקות
שזהרו באור השמש. היא התקרבה והתקרבה. רציתי לרוץ אליה, לחבק
אותה. אך רגליי היו מקובעות לקרקע. לא הצלחתי להזיז את ידיי או
רגליי. אפילו לבכות לא יכולתי. נאבקתי בעצמי. ידעתי שאני
יכולה. "אם תרצו אין זו אגדה...", כך הוא אמר, לא אני. וידעתי
שאם באמת ארצה אני אוכל. ניסיתי לזוז. השחור החל וכיסה את פניה
היפות, פניה היפות של אימי, וידעתי שזו הפעם האחרונה. ניסיתי
לפחות לחייך, לחייך חיוך גדול כאות שמחה או אולי עצב. אך לא
זזתי. עמדתי שם ושתקתי. לא זזתי. וראיתי אותה הולכת ומתקרבת אל
המוות. ואני, לא יכולתי לעשות כלום.