זה היה היום השני לטיול.
חוץ מזה שהמצב הבריאותי שלי היה על הפנים, גם לא היה לי מצב
רוח.
באוטובוס, ישבתי ליד ענת, ולפנינו ישב נדב. הם התעסקו בידיים
אחד של השני, והתחילו לבדוק למי יש ורידים יותר בולטים, ואז
הגיעו לידיים שלי. לא הייתה לי בעיה לחשוף את היד, בעיקר לא את
זאת שביקשו, אני לא חותכת את עצמי במקומות שעלולים לראות, וזה
גם היה אחרי תקופה שלא עשיתי כלום. ואז אמרו שלי אין ורידים
בולטים, ופתאום נדב אמר: "טוב, היא חותכת לעצמה את הורידים".
ניסיתי לעכל, הרגשתי איך עוד שניה אני הולכת לבכות, לא הבנתי
מאיפה הוא הביא את זה ומאיפה הוא יודע. התכחשתי והעברתי נושא.
בשבילם זה עבר, אבל לי המשפט הזה הדהד בראש כל היום, וכל פעם
שנזכרתי בזה הרגשתי איך הלב דופק והפנים מאדימות. מאז הייתי עם
מצב רוח נוראי להרבה זמן.
אני זוכרת שני רגעים שבהם במיוחד הרגשתי רע.
הראשון היה אחרי שירדנו מהאוטובוס, כולם ישבו ואכלו ארוחת
בוקר. אני ישבתי בצד, לא היה לי כוח לאף אחד ובטח שלא
תיאבון... גל המדריך בא אלי ושאל אותי אם הכל בסדר, אמרתי לו
שכן, והצלחתי לגרום לו ללכת ממני. אבל אז, פשוט ישבתי בתוך
עצמי, שקעתי עמוק עמוק וחשבתי.
הפעם השניה הייתה בערב, פשוט הרגשתי רע והלכתי לצד, רחוק
מכולם, ואז ראיתי את כל הבנות ביחד, הולכות, צוחקות... 7 בנות
מדהימות, שאני ה-8 שלהן. אבל בעצם בכלל לא הרגשתי ככה. הרגשתי
כל כך שונה ולא שייכת לכלום, לאף אחד. כולן כל כך יפות, כל כך
שמחות ומלאות חיים,
ואני, מה אני?