זה היה ערב, נראה לי.
כמה ערסים שם ישבו עם נטשה. ככה הם אמרו שהם קראו לה. הסתכלתי
טוב דרך המשקפת שלי וראיתי שזה היה טעם תות, אז ויתרתי על
ניסיון להצטרף אליהם.
הם היו בני 15 נראה לי, בערך. אחד מהם הסתכל אליי במבט של:
'הנה פריק בואו נרביץ לו' כי הייתי עם חולצה של זפלין, מה רע?
הסתכלתי עליו בחזרה במבט של: ' הנה ערס מסריח'. המבטים הצטלבו
וידעתי שזה לא ייגמר יפה. הוא התקרב אליי, וכל החברים שלו
אחריו, מזניחים את נטשה מאחור. התאהבתי בנטשה ממבט ראשון ולא
רציתי לתת להם להמשיך לעשן אותה. במקום להתרחק מהמקום התקרבתי
גם, מוכן לכל מה שהם יירצו.

התעוררתי אחר כך בבית חולים. רק כמה שברים, נראה לי.
אף אחד לא ידע מה עם הערסים, וגם לא היה אכפת לי. רק רציתי את
נטשה, לבהות בה שוב. אבל למה הם קראו לה נטשה?
אני לא חושב שהנרגילה הזאת באה מרוסיה, כי הייתה עליה תווית של
חנות של ערסים, בדרום.
יום אחר כך שוב באתי לאותו מקום, בערב. הערסים לא היו שם, וגם
נטשה לא. התבאסתי, ולקחתי את הכיסא גלגלים ואותי הביתה.

החלטתי לעשות מבצע חיפוש. באתי לבעל החנות שממנו נטשה נקנתה,
החנות של הערסים, ושאלתי את המוכר הערס אם הוא זוכר את הערסים
שקנו אותה. בגלל שימוש יתר במילה ערסים חטפתי ממנו כמה
אגרופים, והמידע לא הגיע לידי. אולי גם כי הייתה לי חולצה של
נירוונה.
שלחתי את שמואל לחפש. הוא התחזה לערס, שם כמה שרשרים כאלה והלך
עם חולצה של קובי פרץ, ועם דיסק(צרוב יש לציין) של מושיק עפיה
הנודע.

זה לקח זמן אבל מצאתי אותה בסוף. שוב הערסים עישנו אותה,
התעללו בה כאילו הייתה עוד סתם נרגילה פשוטה. היא הייתה כל כך
יפה, כל כך מושכת. הדורה כזאת, מיוחדת, ובטח גם שווה לא מעט
בחנות של הערסים. ידעתי שאני חייב להשיג אותה. מזה הרבה זמן לא
הצלחתי לישון מרוב כמיהות אליה. החלטתי לעשות משהו נועז,
מטורף, משהו שייסכן אותי, אבל בעיקר את שמואל.

נתתי לשמואל מאה שקל והבטחתי לו גם בקבוק יין אם המשימה תושלם
בהצלחה. במשימה הוא היה צריך להתחזות לערס, וללכת לשבת שם עם
הערסים. זה עבד לא רע, ומרחוק שמעתי אותם מדברים על הדיסק החדש
של אייל גולן שצריך לצאת.
ואז ראיתי את שמואל מצליח באמת במשימה. הערסים כל כך בטחו בו
עד שנתנו לו לקחת שאכטה מנטשה. בחלק הבא של המשימה שמואל היה
צריך להבריח את הערסים משם ולהביא לי את נטשה.
אז הלכתי שם, בלי הכסא גלגלים, עם חולצה לבנה ועליה כתוב: 'גם
אני שונא ערסים'. הערסים התחילו לרדוף אחריי, ושמואל נשאר שם.
רצתי למכונית של שאול והתחבאתי מאחורה. אחרי שהערסים הפסיקו
לחפש אותי ככה מסטולים, הם חזרו וראו שגם שמואל הערס לא שם,
וגם נטשה לא.

היא הייתה כל כך שווה.
אבל המשיכה הפסיקה, כנראה שזאת הייתה סתם אובססיה.
החזרתי אותה חזרה לערסים, שבינתיים הפכו לפריקים ודיברו על כמה
כיף היה בהופעה של אביב גפן.
ואני בינתיים, הפכתי למעריץ מושבע של מושיק. הלכתי לי ברחוב עם
הדיסק(המקורי יש לציין).