אני עדיין מחכה לך שתתחרט ושתבוא כבר לקחת אותי!

הסתכלתי עליו בעיניים החתוליות שלי (עיניים חתוליות זאת
מחמאה?).
נתתי בו את המבט החודר שלי... זה שתמיד קונה את כולם. הוא נראה
לי די אדיש, יחסית לחיוך העצוב ולעיניים שלי, שמסתירות כל כך
הרבה עצב...
זה לקח לו קצת זמן (אחרי הסתובבות ממושכת במקום), אבל לבסוף
הוא נעמד מולי. מחויך.
גלי חום עברו בכל גופי. עצמתי את עיניי, כדי לא להראות לו...
איך התמכרתי.
נשכתי את שפתיי ופצעתי את עצמי... ירד לי דם.
הוא הושיט לי נייר לנגב את הפצע, וכשראה שאיני מגיבה - הוא שלח
יד וניגב בעצמו.
רטט מוזר עבר בגופי, כאבי בטן מוזרים אך מוכרים מאותם אנשים
כאלה הכו בי.
הוא עייף אותי. עם חוסר ההחלטיות הזה... נתתי לעצמי להיסחף
אחריו, הוצאתי קול מבויש (חשבתי שאולי זה מה שיקנה אותו), אך
הוא כבר הסתובב ויצא מהחדר.
לא נורא - מחר יש יום חדש.


הוא הגיע גם למחרת וגם ביום שאחריו, ובכל הימים הבאים.
כן, הוא רצה לחשוב על זה טוב-טוב לפני שהוא עושה צעד משמעותי.
נקשרנו אחד אל השניה. כל פעם שהוא היה בא - היה מגניב אליי מבט
מתבייש.
ואני? בתור אחת שלא יודעת לזרום, חייכתי והנהנתי בראשי בשקט.
שקט - היה שם הרבה שקט.
הוא היה מלטף אותי במבטו, ואילו אני? הייתי נושכת אותו, מלקקת
את כל גופו בחושניות רבה אך ילדותית.


בסופו של דבר, הגיע הרגע הגורלי הזה.
אני בערתי מרוב אהבה.
הוא היה צריך להחליט.
הייתי בטוחה שזה יהיה לטובתי, שאני אצא מפה מאושרת.
איך אומרים? כגודל הציפייה כך גודל האכזבה...?
באותו יום היה לו מבט מרוחק בעיניים. הוא כמעט ולא הסתכל
לעברי.
הרגשתי איך הפרווה שלי מחליפה צבעים 60 פעמים בדקה...
הוא הביט בי במבט אחרון... מלא חרטה.
האם היה זה היסוס בעיניו...?
הוא יצא מ"צער בעלי חיים" בסערה, ויותר לא ראיתי אותו.


היום... אני כבר גדולה ומנוסה. יש לי את המישהו שלי, והוא...
אוהב אותי.
טוב לנו ביחד.
אבל לפעמים... בלילה שהוא לא נמצא, ואני ישנה בחוץ וקר לי...
יוצא לי לחשוב עליו... על המישהו הזה שלי... וככה אני נותנת
לעיניים החתוליות שלי להיעצם.
אני נרדמת.