אני כוכב. מאותם הכוכבים שמתבוננים עליהם זוגות אומללים
ומטומטמים כי אין להם משהו אחר לעשות. אני מתחבר בקווים ישרים
לכוכבים  אחרים כך שאף פעם אין חיתוך בין הקווים. אני בכלל לא
רומנטי. אני רק יכול להזיק. אם יתבוננו בי בהתמדה יראו איזה
זונה זקנה ותחמנית אני. פשוט כולם עיוורים. הם רק יכולים לקנא
בי, אני נמצא גבוה מעליהם, מבין את מה שהם לעולם לא יבינו והכי
חשוב, גם אם יש לי לב, בנו אותו מאבן במשך שנים. הוא לא
יתפורר.  

אני כוכב. כשריאותיי מתמלאות בעשן אני זוהר. קצה של נייר מקופל
מאורך שמחובר לקרטון קטן, נצמד לפי ועל ידי עיוות של הלסת
ושאיפה הוא נהייה זוהר. מין צבע כתמתם זוהר. אני כוכב!

כאשר הם נהיו קרובים אליי משום מה חייכתי. חיוך מטומטם. ממש
כמוהם. הצלילים שהם יצרו, היו עיוות של רשמקול ישן שהיה אצלי
במגירה באוטו. הם המשיכו לדבר ואני רק זוהר. "אתה לא במקרה
אספן הבולים השוודי מחדר 7456?" המשכתי לזהור. ידעתי שהיא רוצה
אותי הרבה יותר מממנו. הייתי דופק אותה, רק צריך את הכוח
המנטאלי שבעזרתו נעמד הזין. אני כוכב.