הדירה הקטנה בסוף רחוב מונטיפיורי הייתה מושלמת. שניים וחצי
חדרים, קומה שלישית עם מעלית. היא הייתה שקטה, רחוקה ואחרת,
אבל באותה מידה סואנת, קרובה ודומה. האווירה בה הייתה שונה
בתכלית, אבל נשאר בה אותו אלמנט קדום.
באותה דירה יכולתי לעשות הכל מבלי שיעירו לי, יציקו לי או
יטרידו אותי.
הייתי חופשי מהכל, ומכולם.

היא הייתה שקטה מאותם אנשים שתלטנים, אך סואנת בחברים קרובים,
מסיבות מאולתרות ומוזיקה טובה. היא הייתה רחוקה מאותן עלוקות
שמוציאות את כל החשק, אך קרובה לכל נקודה, עיר ומקום שאליו
חפצתי להגיע. היא הייתה אחרת בכל מאפייניה, בין אם צבע הקירות,
מיקום החדרים והריהוט המודרני, אבל דומה בכל אותם אלמנטים
מסתוריים שרק בני משפחה מסוגלים להבחין בהם; שגרת היומיום,
למשל.

בגיל 24 לפחות אני חייב לעוף מפה, אל דירת החלומות המושלמת, שם
אתחיל חיים חדשים. אני בטוח שלא יהיה קל, אבל בסוף הכל ישתלם.
לצערי כל החלום הזה יחכה כמה שנים - אני רק בן 18...