אני שונא להיות ילד קטן, להיות חלש.
אני שונא את זה בייחוד כשאני הולך לים ובונה ארמונות בחול, מה
שאני דווקא אוהב. אני בונה אותם יפה מאוד, רק עם חול כף ודלי.
אני בונה להם מרפסות יפות שפונות אל כולם, אני בונה כניסה רחבה
עם לובי שמספיק לכולם שיבואו ויהיו איתי, ואני אראה מה שלומם.
ואז אני נזכר בפעמים שאני עובר ברחוב ליד ביניין חדש שבונים,
ואני מסתכל על הפועלים שבונים אותו, על המנופים הענקיים,
מערבלי הבטון, היסודות, המעליות ואני מרגיש כמה אני ילד קטן.
אני רואה אותם בונים בבורות מוחלטת, בלי להסתכל על המרפסת היפה
שיכולה לצאת מהקומה הראשונה, בלי לשים לב איך הכניסה נראית
מפחידה, גותית, כמו של טירה פאודלית, ולא מזמינה להיכנס פנימה.
כשאני עובר ליד ביניין כזה, אני נכנס לאתר הבנייה, ומנסה להרים
בלוק אחד, אבל אני חלש מדי, אני ילד קטן.
יום אחד, כשאהיה גדול וייתנו לי לבנות ביניינים, כי גם אני
אוכל להרים   בלוקים, הדבר הראשון שאני אעשה זה להזמין את כולם
אלי ללובי, ואלמד אותם איך לבנות ביניין יחד איתי, ואז נבנה,
בכנסת הזאת  שנתכנס בה, מקום  יפה שמתאים לכולם, ואף אחד לא
יחיה עוד בדירת חדר וחצי צפופה, אפילו ילדים קטנים כמוני.