אני חוצה את אלנבי.
שוטר מסמן לי לעצור. ולמה לא עברת דרך המנהרה.
לכשעצמי אני חושב כי משפיל להוריד האדם מתחת לכביש. המותר
האוטו מן האדם?
פרטים בבקשה.
זה הזמן לאמץ זהות חדשה. שינויים קלים בתעודת זהות, שינויים
גדולים בכתובת.
הוא בודק במכשיר  עם השוטר השני. שיט. לא ממש חשבתי על זה. אני
מתחיל להסתובב סביב עצמי, והשוטר מסמן לי לעמוד במקום, אבל
ירוק, זמן לרוץ.
שני שוטרים רצים אחרי, ועוברי אורח מנסים לעצור אותי. כל אחד
פה דוחף את האף.
הנה כבר המיי קופי שופ. הם מסמנים לשומר שיעצור אותי, והוא
ממלא פקודה. צריך לפוצץ שוב את המקום הזה. אני עורך הכרות עם
המדרכה באלנבי, והידיים עורכות הכרות עם האזיקים. איפה המשטרה
כשבאמת צריך אותה?
הם מלוים אותי לניידת, מורידים לי את הראש בכניסה, כמו בסרטים.
הם בוחרים את בית המעצר הקרוב למקום מגורי. אני אמור להיות
בשעה הזו בעבודה, ואיך הם אמורים להסתדר בבוקר בלעדי. אני מנסה
לחשוב את מי להטריד, את אימי, הדרמה קווין, או את אבי, גבר מת
מהלך. אני אלך על הזומבי.
אני נושם את הדרך. הנה כבר מגיעים. השוטרים מוציאים אותי
מהניידת, לחדר ההמתנה. אני חריג בנוף המקומי. אני צריך להתקשר
לעבודה. האם אפשר לעשות יותר מטלפון אחד?
הם ממלאים ניירת, מורידים לי את האזיקים. יותר נוח.
על מה חשבת? שואל אחד השוטרים. על מה חשבתי באמת? רק רציתי
להגיע לעבודה בדרכים המקובלות.
אני מתקשר לאבא. אני שומע אצלו את הצבעים משתנים. הוא בא
וחותם. פה פה ופה. אנחנו יוצאים. יום יפה. איך זה לחזור לפה,
אני שואל אותו. הוא מחייך סוף-סוף.