אומרים שלכל אחד יש את הבועה שלו...
את הזמן הכואב הזה שהיא מתנפצת
אולי היא התנפצה ואלי היא לא
אבל מה שגרם לי לכתוב את זה היה כמו חושך שהואר במכה.
אני הצלחתי!
הצלחתי לאהוב שוב.
ריחפתי, שמחתי, צחקתי, חייכתי, אהבתי.
סמכתי, התאכזבתי, נשברתי, בכיתי, אהבתי.
גרמת לי להרגיש דברים שלא כל אדם גורם לי להרגיש
ואנשים אומרים לי להמשיך עם החיים שלי
במצב כזה ישנה המודעות מעל הרגשות
ישנו מתג
כל יום אנו לוחצים על מתג אם לא שניים
החשמל דולק, אור, שמחה.
אבל לא כל יום נדלקת להבה
שבטח לא שתיים
עץ נדלק, חום, אהבה.
אז למה?
למה הרבה אנשים מזלזלים בזה? חושבים שפשוט
צריך לכבות
לא לעשות שטויות לא לאמר דברים שיגרמו בעיות
לא לאמר את אותן מילים
אש קשה מאוד לכבות
ולפעמים אפילו לא רוצים
רק הרגש הזה שמרכך את הקרח
גורם לי להתמכר לחום
אפשר גם להרגיש לבד.
אני שונאת שאומרים לי שאני מבזבזת זמן
על לאהוב אדם שעבר מזמן.
הם לא מבינים שבשבילי זה לא בזבוז.
ואם כבר בזבוב, בזבוז של מה? של זמן אהבה?
שאני יכולה ליהיות עם עוד אנשים.
להתעלם ממה שבפנים.
אני מבזבזת זמן רק אם אני יכולה לאהוב כל אחד.
אבל אני נתפסתי אל אחד מיוחד, אחת במדוייק.
לא רוצה ליהיות אחת מאלה שיקומו בבוקר
במיטה זרה,
עם-
אשה זרה,
ב-
מקום זר,
ינשקו
אדם זר,
ויחשבו על
טעם מוכר.
מה הטעם?
אני מבזבזת זמן על אדם
שעבר מזמן
עם עשייה שכזאת אני מרגישה
שאני מרוויחה זמן,
בלהרגיש.
אני בטוחה שאני לא היחידה
שמלאה באכזבה
מהשיר הזה שמתנגן שוב ושוב
ויותר עצוב
שהוא בכלל לא חשוב
לא רוצה להעמיד פנים
רוצה לאהוב.
וכן אהבתי.
הצלחתי לאהוב שוב.
ריחפתי, שמחתי, צחקתי, חייכתי, אהבתי.
סמכתי, התאכזבתי, נשברתי, בכיתי, אהבתי
זכרתי
הפנמתי
לא שכחתי
לא המשכתי
אלא בניתי
מגדל של דעות.
על אהבות.
כאלו ואחרות.
אני מאמינה באהבה אין ספק בזה.
היא קיימת.
הייתי שם
הגוץ שלי יצר את "אותם נוזלים"
אשר איתם המון שמחים
ולאחרים מאוד מסוכנים.
אבל כולם משתכרים
מתמכרים
ויכול מאוד ליהיות
שלאהמין באהבה
זה לחיות בבועה.
אבל היי אני נראת כאילו שאכפת לי?
כן.
ועוד איך כן.
כי אם לא...
למה לי לכתוב על זה?
אז מה?
אז מה אם יש לי בועה...
לי אין בעיה.
אני יצרתי אותה.
לי נוח איתה.
וכהיא תתפוצץ
יהיה לי נוח בדרך אחרת
אני שורדת.
איך נתתי את עצמי?
ככה בלי לחשוב?
כל כך כמהתי לאהוב.
רצתי מהר
לא התחשבתי בעובדה
שאני היחידה שרגילה לבועה .
לבועה שלי.
אין אחד שמכיר אותה כמוני.
עובדה עצובה
חיי בבועה.
ילדה נאיבית שמאמינה באהבה.
ילדה פטאתית שדווקא כן אכפת לה
בניגוד למה שהיא מציגה.
ילדה לא עצובה
שמתעלמת מהעובדה
שהיא גם לא שמחה.
ופתאום מוזיקת רוק
מהירה
תוקפת
גורמת לי
לרוץ
לבוח
מסתכלת אחורה בפרנויה
מנסה לרוץ מהר יותר
נופלת
הבועה מתפוצצת.
המוזיקה כבר בסדר אחיד
אבל עדיין רועשת ומכאיבה.
מסתכלת אחרוה הפעם בהבנה
כמעט שבוהה
האוביקטיביות גורמת לי לראות לראות את התעויוט
הפעם בבירור
god איך לא ראיתי אותן קודם.
משתנה.
המוזיקה פסקה..
ועכשיו,
עכשיו קשה לי לרקוד. |
