עומד בתצפית,
הנשק עליי, האמר"ל לצידי,
שדות סורים ירוקים למולי,
מתבונן במרחק, בוהה, חושב.
השעמום מכה בי מכל צדדיי,
האם אפשר להמשיך ולשמור עד בלי די?
אך אז, בעיני רוחי עולה דמותך,
חש אני כי דבר-מה מתהפך,
מוציא הפנקס, מאמץ את מוחי,
וכותב עוד שיר על שאהבה נפשי.
כותב על עינייך הנוצצות,
על שפתייך האדומות, שבאזני לוחשות
ואת ליבי ממיסות,
כותב גם על שערך הכהה,
וזכרוני מקדושת הגוף אינו מרפה.
ידך בי נוגעת, ושפתיי לה נושקות,
נשימתך ונשימתי מתאחדות,
ואז...
מרים את העט, מתבונן מסביבי,
הקסדה על ראשי, המפה לצידי,
שדות עוינים עודם מול מבטי.
ואת בביתך, רחוקה, רק חלום,
מחכה ומקווה לבואו של היום
בו ארד משמירה, ואשוב אל ביתי,
כדי לגלות שהכתוב בפנקס - אמיתי. |