אני זוכר אותו. שפוף קומה, שחור שער בעל זקן עבות. הוא היה
מגיע אלינו כל חג ושמחה. אינני יודע מי היה ומעולם לא ידעתי אך
אני זוכר שכל פעם שהיה בא היה אבי מעקם פיו כאומר: "אינך רצוי
כאן. אתה לא רואה זאת?" תמיד ניסיתי לדרוש אודותיו ותמיד מחו
את שאלותיי בהינף יד ותו לא. פעם אחת אני זוכר מרב שהייתי
סקרן, התחלתי עוקב אחריו אך משום שהייתי ילד ולא הייתי מנוסה
בתחום זה גילה אותי זה לאחר דקות אחדות. אולם פעם אחת ששהה
אצלנו זכורה לי במיוחד, זה היה בשבועות כמדומני והוא סר אלינו
כהרגלו. כולם היו עטורים לבן, מאושרים , וכולם נראו טהורים,
חוץ ממנו. הוא בא בבגד שחור פשוט ואחז בידו מין חבילה גדולה
עטופה עיתונים ישנים. כולם דיברו, וצחקו בפתיחות ורק הוא שתק.
נראה כבול בידי עצמו ובחבילה אותו אחז ללא ממנוח. כולם עזרו
לבשל ולארגן לקראת החג הקרב, בעוד הוא ישב שם ללא מעש. הוא בהה
באוויר כאילו לא נכח שם בכלל, עיניו נוגעות לא נוגעות היו
באוויר. ההכנות הסתיימו כולם החלו ישובים מרוצים מסביב לשולחן,
רק הוא הביט פעם, ופעמים ושקל האם להצטרף אם לאו לבסוף, לאחר
מחשבה שנראה כי שקד עליה רבות קם והתיישב בשקט, שמא נרגיש בו.
הוא התיישב מבטו שקוע בדבר מה לא ברור, והוא שותק שתיקה מעיקה
במקצת. כולם החלו אוכלים חוץ ממנו וממני. הוא עורר סקרנותי
והוא חש בזאת.קצת קשה שלא להרגיש שמישהו בוהה בך ועוד במבט כזה
סקרני, אך למרות זאת הוא עשה עצמו כלא מרגיש והחל לאכול.
ויתרתי והחלטתי לאכול גם אני. התחלתי אוכל ולפתע הוא הפסיק וקם
במפתיע ממקומו.. הפעם הוא פתח פיו ולא בשביל לאכול... הוא קרא
לאמי: "רינה בואי... אני צריך לשוחח אתך..."  
- "אבל ברוך..." הוא דחה אותה בהנפת יד, משמע אין מקום לסירוב.
היא קמה בלית ברירה והלכה עמו. זאת הייתה הפעם הראשונה בה שהה
אצלנו ועוד דיבר עם אמי... בנוסף לזאת הייתה זו הפעם הראשונה
בה  שמעתי את קולו ואת שמו... ואז לפתע בעודי מהרהר שמעתי
צעקות... וקטעי מילים אלו זכורים לי במיוחד: "זאת הייתה טעות!
לא מדברים על טעויות! מוחקים אותם!" "את לא חושבת שיכאב לו
לדעת שכל חייו חי בשקר? את לא חושבת שיכאב על כך שייוודע לו?"
אמי השתיקה אותו: "ברוך ששש... הוא עלול לשמוע..." אך אני כבר
הייתי הרחק משם... דמעותיי זולגות ללא מעצור... ואין למי
לפנות... אבי, אבי היקר, ומסתבר לא הביולוגי נפטר לפני שנים
אחדות ממחלה חשוכת מרפא... וכנראה שלא ידע גם הוא את הסוד, ואם
ידע כנראה שסלח, שמחל, אך מה איתי? כיצד זה אני אמור להגיב? מה
אני אמור לעשות כשאני יודע שכל חיי חשבתי משהו אחד ועכשיו
מתברר שהכל שקר גמור? עולמי בעל הבסיס החזק הנרחב התערער
והתמוטט לגמרי.
 

ומאז, מאז אותו היום עברו 20 שנה... ועדיין כואב לי בזוכרי
אותו, והאמת חצויה בנוגע למושג "הזמן מרפא הכל..." מאז אותו
יום נורא לא דיברתי עם אמי. היא ניסתה, ביקשה התחננה, אך הכאב
היה גדול מידי. השקר בו נתנו לי לחיות ללא ייסורים הרס אותי,
ובאמת בהתחלה הייתי מרוסק לגמרי ובמשך שנה ויותר לא עשיתי דבר,
רק חיזקתי את דכאוני וגוועתי בתוכו... האמת שלפעמים התעוררה בי
המחשבה מה היה באותה חבילה שעורר את ברוך לדבר על זה, הרי במשך
17 שנים שתק ולא אמר מילה... ואז חשבתי... והבנתי שבטח היו
אלה המסמכים שזייפו בשבילי ובהם טענו כי אני בנו של אבי ולא של
ברוך... מעולם לא אושר לי כי זאת האמת בנוגע לכך וגם לא ברור
מדוע הביא אותם והרי "סידרו" אותם כבר מזמן... אך לא אתעמק
בזאת כי זה מלח הנזרה על הפצעים... מאז נישאתי והקמתי משפחה אך
עדיין הפצע בוער בתוכי ואני מטיף לילדי שהחיים הם שקר... שקר
אחד גדול... ואין אין אמת רצופה בחיים האלה... אין הכל בנוי
משקרים על גביי שקרים... מובן שאשתי לא אהבה הטפות אלה והזהירה
אותי שהיא תנקוט צעדים ותעזוב עם הילדים אם אמשיך כך... לבסוף
עזבה אותי ונותרתי עם תורתי לבדי... פעם בשבועיים באים הילדים
לבקר אך הם מסויגים ומוסתים נגדי... אינני בא בטענות כלפיה אך
כואב לי לגלות שגם אחרי הכל האהבה שלה אליי הייתה שקרית שבעצם
אהבה אותי כל עוד לא פתחתי ואמרתי את מה שעל ליבי... אך מאז
התגברתי והצלחתי להתקדם ולשכוח... וכיום רק אמת יחידה צרופה
בפי: "החיים הם שקר... השקר הכי גדול שקיים..."