[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







צמרון צף
/
עוד נשוב וניפגש

סבא שלי נפטר, מבחינתי, כמעט שנה לפני שהדבר קרה בפועל. מרסיסי
זיכרונות ישנים אני בונה לי תמונה של הפעם האחרונה בה נפגשנו.
הייתי אז בן חמש. סבא ישב על מעקה האבן הנמוך וצפה אל החצר בה
שיחקתי, ומתוך הבית ניגן הרדיו שירים ישנים.

"היי, רותם", קרא סבא פתאום, "בוא הנה רגע. אתה מכיר את השיר
הזה?"
"איזה שיר?"
סבא משך אותי בידי לתוך הבית. "הנה, תקשיב. אתה יודע מתי שמעתי
את השיר הזה בפעם הראשונה? זה היה הרבה לפני שאבא שלך נולד.
היינו אז באיטליה, בכפר מסקטיני, ועזרנו לפליטים יהודים לעלות
לארץ. סיפרתי לך כבר איך הייתי חייל בבריגאדה, לא?"
הרמתי את ידיי לאוויר, תיאטרלית. "אוף, סבא, סיפרת לי את זה
כבר א-ל-ף פעמים!"
"ועל גיורא ספיבק סיפרתי לך? הוא צייר אותי שם, ליד הרדיו. אתה
מבין, חודשים שלמים לא היה לנו רדיו או טלפון. אפילו עיתונים
בקושי מצאנו. ושם בכפר היה להם רדיו והשמיעו את השיר הזה, 'עוד
נשוב וניפגש'. אני לא זוכר איפה שמתי את הציור, אבל כשאמצא
אותו אראה לך."
"זה היה בעמקאפו?"
"לא, אתה מבלבל הכול", צחק סבא. "לעמק הפו הגענו אחר כך."
"אבל פעם אמרת לי שגיורא מת."
סבא הרצין באחת. "כן, נכון. הוא נהרג באפריל, בקרב על
בולוניה."
"מה עשית בקרב? ירית בהיטלר עם רובה?"
סבא חייך חיוך מר. "לא, זה לא היה ככה. על הקרב אספר לך
כשתגדל."

לא זכיתי לשמוע את הסיפור. למחרת אותו יום לקה סבא באירוע מוחי
קשה ולא התאושש עוד. הוריי לא לקחו אותי לראותו בבית החולים
ומיעטו לדבר עליו בנוכחותי. בדיעבד אני סבור שעשו זאת מתוך
ראיית הנולד, כדי שאזכור את סבא במיטבו, וייתכן שהיה זה הדבר
הנכון לעשות; אך בזמנו פשוט לא הבנתי מדוע אינני יכול לראות
יותר את סבא. במשך חודשים סבלתי מהתקפי בכי ומסיוטים בלילות,
ובנוסף לכל הצרות הייתה גם המלחמה של בני הזוג מילנר.

הם גרו בבניין שמולנו, בקומה הרביעית, מעבר לכביש שהיה אז שביל
עפר רחב בלבד. בקושי היינו רואים אותם, אך כמעט בכל ערב שמענו
אותם היטב. הם היו רבים בקולי-קולות, לפעמים במשך שעה שלמה
ויותר. פה ושם היינו שומעים גם משהו נשבר. כל השכונה כבר ידעה
בעל-פה את המונולוגים שלהם והתייחסה ל-"מלחמת המילנרים", כפי
שקראו לה, במין שעשוע אירוני. אני זוכר שפעם אחת התחיל ריב,
וסלומון מלמעלה צעק פתאום בקולו העבה, "ואל תשכחי את הכסף
שאחותו חייבת לכם!" לרגע נדם הויכוח, כאילו השמיע מישהו רעש
פתאומי בלול תרנגולות, ואחרי כמה שניות צעקה הגברת מילנר,
"באמת, ומה עם הכסף שהיא חייבת לנו?" שמענו אנשים צוחקים, אך
ההורים שלי נדו בראשם ואמרו שהבת שלהם בטח מסכנה נורא,
כשההורים רבים ככה כל הזמן.

וכך, בכל יום עם רדת הערב הייתי נתקף חרדה עמומה, כמו באותו
רגע מתוח שלפני צפירת יום הזיכרון, מצפה ולא מצפה לצעקות
שיתחילו. הייתי יורד לחצר ומחפש מקומות מסתור להתחבא בהם. ליד
חדר האשפה שלנו היה כוך קטן, נמוך תקרה ואפלולי שאיש לא טרח
לסיידו. שם, בין הבלוקים החשופים והקרשים המוטלים על הרצפה,
מצאתי אותה. היא הייתה צעירה ממני - בזאת יכולתי להבחין אפילו
אז - שערה שחור וחלק ועיניה כהות. היא ישבה בגבה לקיר, מחבקת
את ברכיה, והסתכלה עליי במבט רגוע ועם זאת דרוך, כמו חתול. לא
ידעתי מה לומר. נשענתי על הקיר הנגדי והתבוננתי בה. כעבור כמה
שניות הסבה את מבטה והחלה סופרת את אצבעותיה בשתיקה. היא הייתה
צנומה, שברירית, ונהגה כאילו כל העניין מתרחש במקום אחר ואינו
נוגע לה כלל. בבת אחת מילא אותי רגש של רחמים ואהבה, עז וסוחף.
התקרבתי אליה ואחזתי בעדינות בכף ידה.

"אני אעזור לך," אמרתי. היא הרימה את עיניה.
"איך קוראים לך?" שאלה.
"רותם. אני גר מולכם" עניתי. "גם את מתחבאת פה?"
היא הנהנה וזזה מעט הצידה, מפנה לי מקום. התיישבתי לידה
והקשבתי כמה רגעים. לא שמעתי דבר.
"את לא צריכה לחזור הביתה?" שאלתי, "ידאגו לך."
"אני רק רוצה שזה ייפסק," אמרה.
"אל תדאגי, אני אעזור לך", חזרתי. "אני אגיד ל-"
"לא!" הרימה את קולה פתאום, מבוהלת, ונרתעה הצידה. "אל תגיד
לאף אחד שראית אותי פה! תישבע לי שלא תגיד!"
נתתי לה את מילתי, וחזרנו לשבת בדממה. שעה ארוכה עברה והבחנתי
שמחשיך בחוץ.
"אני צריך לחזור הביתה עכשיו, וגם את צריכה", אמרתי לה. היא
משכה בכתפיה.
"אני אמצא אותך פה שוב?" שאלתי.
"כן."

היו אלה ימים תמימים יותר, והורים הרשו לילדיהם להסתובב לבדם
בחוץ בלי לדאוג. מדי יום ביומו הייתי יורד למסתור ומחפש שם את
הילדה ששמה, כך סיפרה לי, מרים. היא מיעטה לדבר. לפעמים הייתה
יושבת זמן רב בלי לומר מילה, או רוקדת לעצמה מין ריקוד קטן.
הייתי מביא לה פרחים שמצאתי בחצר והיא קיבלה אותם בשתיקה, אך
עיניה נצנצו בהכרת-תודה. הפגישות הסודיות הללו מילאו את ימיי
עד כדי כך שהייתי מצפה ממש לרדת הערב, אך בלילות הסיוטים
נמשכו. ואז קיבלתי את הקמע של סבא. אבא הושיב אותי יום אחד על
ברכיו. "סיפרתי לסבא על החלומות שלך, והוא אמר לי לתת לך את
זה." הוא הוציא מכיסו חלוק אבן בהיר, עגול ושטוח, שעליו חקוקה
שושנת רוחות צבועה בצבעים עזים, וכן כמה אותיות בשפה שלא
הכרתי.
"גם אני רוצה לראות את סבא!" זעקתי.
"אני מצטער, רותם, אבל אתה יודע שאי אפשר. סבא חולה מאד וצריך
להבריא. אבל הוא מסר לך דרישת שלום ואמר שהקמע הזה יעזור לך,
ושתחשוב עליו כשתשתמש בו."
נטלתי את האבן בידי והתבוננתי בה.
"מה זה עושה?" שאלתי.
"יש באבן הזאת כוח קסם," אמר אבא, "ואם תשים אותה מתחת לכרית
בלילה, היא תבריח את החלומות הרעים."
לפתי את האבן בכל כוחי,  נרגש יותר מהעובדה שסבא נגע בה מאשר
מהקסם המובטח, אך הקמע עבד: באותו לילה לא חלמתי שום חלום,
ובבוקר רצתי בהתלהבות בכל הבית עם האבן. במשך כל היום הפלגתי
על כנפי הדמיון ובעיני רוחי ראיתי איך אני מרפא את סבא בעזרת
האבן הקסומה ומחולל ניסים ונפלאות; אך בהתקרב שעת הדמדומים
נזכרתי שיש מי שצריך את הקמע עוד יותר ממני. הסתגרתי באפלולית
חדרי ולחצתי את האבן בכוח בין כפות ידיי. "הלוואי," לחשתי
בכוונה רבה, "הלוואי שהמילנרים יפסיקו להילחם". באותו ערב לא
מצאתי את מרים במחבוא.

למחרת רגשה השכונה כולה. השמועה נפוצה שהמילנרים החליטו
להיפרד. בצהרים נכנסה אלינו השכנה החטטנית מלמטה וסיפרה לאימא
שלי שהגברת מילנר עוברת לגור אצל ההורים שלה, ושיכול להיות שהם
יתגרשו, ושהילדה תישאר בינתיים עם האבא. אני הקשבתי לשיחה
מהמטבח בלב מפרפר עד המשפט האחרון, ואז זינקתי החוצה. מרים שוב
לא הייתה בכוך. מאוחר יותר הגיעה מונית לרחוב, וראינו את הגברת
מילנר יוצאת בסערה מהבניין עם מזוודה, ומלמעלה השליך עליה בעלה
כמה בגדים ששכחה לקחת. השכנים דיברו על כך מהמרפסות ובחדרי
המדרגות, ואני ניצלתי את ההזדמנות לבדוק שנית. מצאתי את מרים
בוכה.

המילים לעו בגרוני. "אני מצטער," אמרתי, "לא התכוונתי שזה מה
שיקרה."
"זו לא אשמתך," אמרה.
"זו כן אשמתי, כי ביקשתי שהם יפסיקו לריב."
"מה?" שאלה מרים, נבוכה.
הוצאתי את הקמע מכיסי. עיניה של מרים אורו פתאום, ולראשונה
ראיתי אותה מחייכת. היא חטפה את האבן מידי ובחנה אותה בלהיטות,
ואז הסתכלה עליי.
"מי נתן לך את זה?" שאלה.
"סבא שלי," עניתי, "זאת אבן עם כוח קסם. אני רוצה שתיקחי
אותה."
"אני יכולה לבקש ממנה משאלה?"
"כן."
מרים הפכה את הקמע בידיה.
"אני רק רוצה שהכול יחזור להיות כמו שהיה פעם, לפני שהמלחמה
התחילה", אמרה.

למחרת לא מצאתי אותה, וגם לא ביום שלאחר מכן. ביום השלישי
הגיעו אלינו חוקרים מהמשטרה וסיפרו שהבת של המילנרים נעלמה,
ושאלו אם אנחנו יודעים משהו. נאמן לשבועתי לא אמרתי דבר, ורק
חיכיתי בחרדה לראות מה יקרה. הקמע, בדרכו, לא הכזיב. מאוחדים
בצרתם חזרו המילנרים לגור ביחד והפסיקו לריב. את הילדה לא מצאו
עוד, וכעבור חודשיים עזבו בני הזוג את השכונה ולא שמענו מהם
יותר. באיזשהו שלב לא יכולתי לשאת יותר את רגשות האשם וסיפרתי
להוריי בפרץ מבולבל של מילים ובכי על הכוך, על הבת של המילנרים
ועל המשאלות. אבא הניח ידיו על כתפיי להרגיעני והביט לתוך
עיניי.

"זו לא אשמתך", אמר. "הקמע לא אמיתי. אין בכלל דבר כזה. זו רק
מזכרת שסבא הביא פעם מאיטליה, מהמלחמה. זה היה בסך הכול צירוף
מקרים, אתה מבין? צירוף מקרים. לא עשית שום דבר רע."



את הציור של גיורא ספיבק מצאתי במקרה, ארבע שנים מאוחר יותר,
בעודי מחטט בספרים שהשאיר סבא. בראש הדף נכתב בכתב נקי, "עוד
נשוב וניפגש. מסקטיני, 1945". סבא - צעיר ונאה - עמד שם מחייך
ליד מכשיר רדיו, וסביבו עוד אנשים. את ידו החזיקה ילדה קטנה,
צנומה ושברירית למראה, בעלת שיער שחור וחלק ועיניים כהות.
פתאום רציתי מאד לדעת איך יסביר אבי את צירוף המקרים הזה.

"הציור מאיטליה!" נדהם אבא " חיפשנו אותו שנים! איפה מצאת
אותו?" הוא סקר את הציור במבטו בעניין רב, מקשיב רק בחצי-אוזן
להסבר. "איזה יופי. נוכל למסגר אותו. אני לא מאמין... איפה לא
חיפשנו, וכל הזמן הזה הוא היה בתוך ספר אצל סבא."
"אבל אבא, תסתכל טוב!" אמרתי, מבולבל מתגובתו.
אבא הוציא את משקפי הקריאה מכיס חולצתו ועקב אחרי אצבעי
המושטת.
"אוי, זה סיפור עצוב", אמר. "כל הפליטים האלה שבציור. הוא ניסה
לאתר אותם אחרי שחזר לארץ, והתברר שהם לא הגיעו. אף אחד מהם לא
שרד בדרך."
תחושת צמרמורת קרה הזדחלה במעלה גבי. "אבא," ניסיתי לשלוט על
קולי, "זאת היא, הבת של המילנרים שנעלמה, מרים, אתה לא זוכר?"
"מה פתאום מרים?" ענה אבא, נבוך, "לבת שלהם קראו אדווה, אני
חושב, והיא הייתה בלונדינית כזאת, שמנמונת." הוא העיף עוד מבט
בילדה המצוירת. "לא דומה לזאת בכלל. אבל למה אני מספר לך את
זה? הרי פגשת אותה בעצמך, לא?"







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
יונת הקט רץ
בבוקר אל הג הוא
טיפס על העץ
אפרוחים חיפש


מנחם העכברוש
הראדיואקטיבי
במחאה כנגד הנו
הסופית באשר
היא!


תרומה לבמה




בבמה מאז 13/6/04 20:57
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
צמרון צף

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה