הוא היה והלך.

כבר שנה עברה, וגופה רוצה אהבה, כמה לה אחרי זמן כה רב. כל פעם
שהעצבות זוכרת לבקר אותה היא יוצאת לשמיים ומחפשת את הברק
הסגלגל שהיא אוהבת, ואולי מחפשת בו תשובות, איך להחזיר את
האושר.
הימים עוברים לאיטם והים שלה כבר מזמן לא שקט, והיא מתגעגעת
ומשתוקקת, ומאמינה, מאמינה שהוא ישוב.

את היום ההוא היא לא תשכח לעולם. כמה אהבה, כמה אהבה הוא
הרעיף, הוא התרגש, וגם היא, הוא נגע בה, והתחושה הייתה קסומה,
והיה לה טוב. אך היו דברים שרצתה לומר, ולא העיזה אף פעם,
ואולי אם הייתה, הוא היה נשאר, אבל היא יודעת, יודעת שהוא עוד
ישוב.

עוד שיר, עוד סיפור, וכבר אין לה על מה לכתוב, אז נשארו
הזיכרונות, והיא כותבת עליהם, ואולי, חשבה לעצמה, אולי הגיע
הזמן שהם יהיו על הדף.
ורוצה שיקרא, את מה שרצתה לומר לו בין החולות לשמיים, וכותבת,
ויורדת לה דמעה, וגם הסיפור הזה לא ייתן לה מנוח, גם הלילה
תתקשה לישון, ועדיין מאמינה, מאמינה שהוא ישוב.

ותחילת אפריל, ואביב, ונעים בחוץ, וקר לה בפנים, והיא מכוסה,
והיא אבודה, ונגמרו לה המילים, והיא שותקת, וכותבת, ואת דמותו
היא לא תשכח, בהירה, עמדה מולו וחייכה, ועיניה אהבו. ועוד טיול
שייחקק במוחה, ועוד שרידים מחיים מוארים, ועוד אבקה, ועוד
רסיסים ועוד אמונה שהוא ישוב.

והוא כאן.