אני ניצב על שפת תהום עמוקה-עמוקה, הפוערת לועה ומאיימת לבלוע
אותי חי. אני חש כיצד נחשולי העצב זורמים במורד גופי. 600
ריבוא עומדים מסביבי בוכים וזועקים עד לב השמיים. בעוד מספר
רגעים זה יסתיים. מאיר יוטל פנימה, אל תוך התהום שהוכנה במיוחד
עבורו, האב יגיד את הקדיש הראשון לשלושים הימים הקרובים,
וכולנו נתקשה להמשיך את שיגרת החיים. נתקשה ללכת הלאה בידיעה
שאחד מאיתנו, נותר מאחור.

במשך כמחצית השנה האחרונה, מאיר ישב לצידי בכיתה. יחד עשינו
בלאגן, יחד הברזנו וביחד קיבלנו עונשים. כעת עלי להמשיך בכל
אלה לבד. עבור שניים.

כמו כולם גם אני לא האמנתי שמאיר ימות, שמאיר יתווסף לרשימת
הנופלים הארוכה גם ככה. סירבתי להאמין שאי פעם התמונות
והסיפורים בעיתון יגיעו כל כך קרוב אלי. כמו רובנו, אמונתי
התבדית.

לא יכולתי שלא לפקוד את בית האבלים מדי יום ביומו. ישבתי שם
מחוסר מעש, בוהה בתקרה. כשהחבר'ה הגיעו, ישבנו כולנו במעגל
ודיברנו. לא במאיר עסקנו, גם לא דיברנו על רגשות או תחושות.
דיברנו על עצמנו, על החיים שלנו.

בעודי מצונף בפינת החדר, עולה במוחי תמונת הלוויה. עמדתי שם
בין עשרות האנשים שבאו ללוות את מאיר, זקוף גו, ברגליים יציבות
ובפרצוף חתום. הבטתי קדימה, בוהה באוויר. השתדלתי לא להחצין
רגשותיי. תמיד אומרים שהעיקר לא להישבר. במבט לאחור אני יכול
להעיד על עצמי בבטחה מהולה בעצב שאני - לא נשברתי. עמדתי שם
מול הבור הקטנטן שמאיר נטמן בו והסתכלתי.

הבכי שלי היה קבור עמוק-עמוק בלב.