הוא המשיך ללכת. היער רק נהיה סבוך יותר ויותר. הוא כבר לא זכר
מה היתה מטרתו במסע זה. הוא רק זכר שהוא חייב לעבור את היער,
הוא פשוט חייב! הערפל סביב הי כה כבד שהעצים כבר לא היו בטווח
ראייה, שלא לדבר על השמיים. כל מה שהוא יכל לראות היה האפור של
הערפל, והקול היחיד שחדר דרך מעטה עבה זה היו קולות הזאבים
הפראיים שחיו ביער. לפי חושיו, הליל כבר ירד. הערפל נראה כהה
יותר משום מה. פצעו הציק לו. הכאב היה בלתי נסבל. בפעם האחרונה
שתקפו אותו הזאבים, הוא בקושי יצא בחיים. אבל הוא יצא, ועדיין
לא זוכר למה. הוא זכר שהזאבים פשוט הלכו, אבל למה? הוא נאנח.
הגיע הזמן להפסיק לתהות ולהמשיך ללכת.

הלילה ירד. זה היה ירח מלא. למרות שהוא לא ראה את הירח, הוא
ידע. היער ידע, וסיפר לו זאת. הוא שמע את שריקת הרוח מבעד
לערפל הכבד. הוא היה עייף, כה עייף.... הוא וויתר, והחליט
להקים מחנה. המחנה היה רק סככה עלובה ומזרן פשוט, מדורה קטנה
וסיר מהביל. הוא אכל את מעט האוכל שנשאר לו, שחסך ימים רבים כל
כך. אז הוא ניסה לישון. הוא שכב, מכורבל, במזרנו, וניסה
להירדם. הוא לא יכל. קולות הזאבים הטריפו את דעתו. הוא ידע
שליל ירח מלא הוא הליל המסוכן ביותר, הזאבים תמיד תוקפים
בלילות ירח מלא. לפתע הוא שמע נהימה. נהימה קרובה, קרובה מאוד.
והיא התקרבה אליו, אט אט. הוא נרתע מעט. הוא ידע שזה היה קיצו
האחרון. הוא ימות היום, רק בעוד רגעים ספורים. אז נגלתה אליו
סיבת הנהמה. זאב בר ענקי, בעל עיניים זהובות-אדמדמות ופרווה
אפורה כהה. הזאב זינק אליו. הוא הצליח לחמוק ברגע האחרון. לפתע
הופיעו עוד ועוד זאבים. הם כיתרו אותו. וברגע אחד, זינקו עליו
כולם. הוא זעק לעזרה, עוצם את עיניו לחשכה המתקרבת ובאה.

כשפתח את עיניו, הזאבים כבר לא היו מעליו, אמנם הם היו במרחק
כמה צעדים ממנו. הם התרפקו לרגליה של נערה צעירה, בעלת שיער
כסוף כהה ועיניים אפורות-זהובות. היא חייכה אליו. "התעוררת"
היא אמרה. קולה נשמע מעט... לא אנושי. הוא ניסה לקום, ואחד
הזאבים זינק לעברו. הנערה אמרה מילים אחדות, והזאב שתק וחזר
להתרפק לרגלייה.
"מי את?" הוא שאל. "אני?" ענתה בתמיהה "אני מי שאני". הוא ידע
שאסור לו לשאול יותר. "האם את יודעת את דרך היציאה מן היער?"
הוא שאל. היא רק הביטה בו וחייכה. "מחר תרגיש יותר טוב". הוא
חייך חזרה וחזר לשכב, מנסה לישון. "רק הבטח לי הבטחה, אנא ממך"
ביקשה. "כל דבר" הוא אמר. "תבטיח לי שלא תשכח אותי" היא אמרה
קול מלא תחנונים. הוא הבטיח. אז נרדם. היא חייכה לעצמה. "אולי
הפעם..." לחשה לעצמה. "אולי הוא יזכור... אולי הוא יצליח
לזכור...".

כשקם הוא היה בפתח היציאה מן היער. לפתע הוא הסתובב לאחור,
מתוך אינסטינקט. "מי את?" הוא שאל אותה, יודע שהיא שם. "אני
נערת הזאבים" היא לחשה. הדבר באחרון שראה, היה את צלליתה,
מתמוגגת עם הרוח.

הוא זכר. מעולם לא שכח אותה, את דמותה ואת צלליתה המתמוגגת עם
הרוח. את נערת הזאבים. והיא ידעה שלא שכח. היא ידעה שהוא
יחזור, יום אחד...




המשך יבוא...