כשקהלת נהיה בן 16 נפל עליו מצב רוח מהורהר. הוא שם דיסק של
איוב במערכת ושמע אותו מתלונן על מר גורלו של האדם, ופונה
לשפוט את השופט. הבל הבלים הכל הבל, הוא אמר לעצמו כשהוא פתח
את הטלויזיה והסתכל פנימה, ראה אומנים חולפים, כסף עובר, אנשים
נולדים ומתים. קהלת יצא מחדרו והביט על חבריו מתהלכים
ומחייכים, ככסילים בחושך, מעבירים את הזמן בבניה לקראת כלום.
מתעלמים מעתות השלום והמלחמה שעברו עליהם. קהלת המשיך לחיים
האפורים שלו, בז לכל המלהגים והשוטים, לא מבינים איך הכל הבל.
איוב נפטר, וקהלת הלך להלוויה שלו, הוא עמד שם לבד, ביום גשום
וחשוך, אל מול הבור של איוב, שנשאר לבד, טרגי, משאיר עבודה לא
גמורה. איוב שלח את ידו ותפס את קהלת. חול שזרקו בחזרה אל תוך
הבור הרפה את הלפיתה, ולבסוף לקח איתו את היד למטה. כשהקבר
נחתם, קהלת פנה אל השמים בזעם, מנופף אגרוף לעברם, והם מחזירים
לו בגשם.
קהלת התיישב מעל שולחנו ובכה. אבן חצץ קטנה נשרה ממעל כתפי
קהלת.
בחוץ ענן פינה דרך לקצת אור לעבור. קהלת המשיך לבכות, שוטף
איתו עוד ועוד דפים.
כשקהלת נהיה בן 17 לא היה כל חדש תחת השמש, אבל לפחות היא יצאה
החוצה. קהלת הסתובב בחוץ, בצבע מלא. לכל מי שפנה אליו הוא אמר-
אני כבר לא קהלת, קוראים לי איוב. בפנים איוב חשב לעצמו- מי
אמר שהבל הבלים חייב להיות דבר רע? |