אנחנו יושבים ביחד, כאן, בחדר שלי. היא מולי, מדברת על הקשר
שלנו. ואני שותק.
"אני צריכה תמיכה, ואני מסבירה לך ואתה פשוט... -"  המשך המשפט
נבלע בתוך המוח שלי באזורים שלא היו מספיק חשובים באותו רגע
בשביל לפרש למשמעות.
"אני מנסה שהקשר יעב..." היא ממשיכה.
אני כאוס.
היא לא מבינה את זה.
אני לא בטוח אם היא יכולה להבין, הרי לכאוס אין התחברות לדבר,
והיא בהחלט דבר.
פתאום נמאס לי מהפטפוטים הברורים שיוצאים לה מהפה, ואני מצמצם
את העיניים כדי שהן יהיו צרות ,עד כדי חרך דקיק שהריסים שלי
ממלאים. זה קצת יותר נוח ככה.
אני מרגיש תזוזה חלשה , ואחר כך יותר חזקה. הא... היא דוחפת
אותי כנראה.
"מה אתה חושב שאתה עושה?! אני מדברת איתך ואתה משחק..."
זהו. אני לא יכול לקחת את זה יותר. אני מתרומם וחש את ידה
ניתקת ממני לאט.
הכל עכשיו בהילוך איטי, אנחנו במרחב זמן-חלל אחר. והכאוס שלי
מתפשט שם כמו סרטן שחור.
איך היא הולכת להתמודד עם זה? אני שואל את השאלה בתוכי, ומחייך
חיוך קטן וקצת אכזרי.
חלקיקי האוויר סביבנו מתערבלים, יוצרים כאוס משלהם ומתמזגים
ביחד. זה כל כך יפה ולרגע עיניי מתמלאות דמעות והן נושרות
באיטיות ומתרסקות בשברירי אור קטנים על הקרקע מתחתינו.
היא יושבת מולי, ומדברת על הקשר שלנו.