ברדיו של האוטו יש כפתור קטן בצד שמשקיט את המוזיקה באופן
מיידי.  אצלי כתוב עליו "אי.טי.טי",
זה כפתור חסכוני. במקום ללחוץ על הווליום הרבה זמן, נגיעה קלה
עליו, משרה שקט מופתי ברכב,
בד"כ משתמשים בו כשלא שומעים מישהו או כשהפלאפון מצלצל.

אתמול בלילה בדרך חזרה הביתה הטלפון צילצל באמצע שיר, אני שונא
כשזה קורה, בעיקר אם זה שיר שאני אוהב.
מי לעזאזל מחפש אותי בשעה שתיים לפנות בוקר? לחצתי על הכפתור
המשתיק ועניתי.
זה היה האושר שלי. הוא התקשר לשאול מה שלומי, אני נורא שמחתי
כששמעתי אותו. אני מזהה אותו מיד. קשקשנו קצת וכל זה, ואז
באופן מפתיע, הוא התנצל, הוא התנצל על זה שהוא לא יוכל להגיע
ולהיות איתי בקיץ.
זה נורא הצחיק אותי, אמרתי לו, אושר, אחי, מה קורה לך ? אני
הרי פגשתי אותך כמעט כל יום בקיץ הזה, בים, ברולר-בליידס,
בארוחת יום שישי בביג-מאמא ובהופעה של ערן צור בקאמלוט.

האושר רק חייך ולא אמר כלום. שמעתי אותו לוגם מהקוסמופוליטן
שלו, יש לו קטע כזה לאושר שלי, לפעמים הוא משחק אותה ניו-יורקי
להחריד, כאילו עוד רגע תגיע קארי ברדשואו ותזמין אותו ללילה
סוער במיוחד.
ביננו, הוא מימיו לא הגיע צפונית לחיפה. אבל מה זה משנה?
הוא הבטיח לי שהוא יגיע בחורף, בערך בסביבות דצמבר, הוא אמר לי
שהוא יודע שאני ילד של חורף
והוא ישתדל להגיע לקראת היומולדת שלי.
אני יודע איזה מתנה אני אבקש ממנו.

בסוף השיחה, לחצתי שוב על הכפתור המשקיט, עוד הספקתי לשמוע את
יובל בנאי שר:
"לא, לא אל תדאגי
מחכה איפה שתהיי
את, לקחת את נשמתי
את תמיד,
תמיד תהיי איתי"

ואז הטלפון צלצל שוב.
שיחה ממספר טלפון לא מזוהה...