זה היה יום שגרתי ביותר בטרמית. כמה פירורי לחם נזרקים לרצפה,
אני מחכה שיעלו למעלה, אוכל אותם וחוזר חזרה מתחת למדרגות,
איפה שהפק"ל ניתוק נימצא.
באותו יום היה כיף במיוחד, כי אורחים הגיעו, וכשאורחים מגיעים,
יש יותר אוכל על הרצפה לאסוף.
האורחים היו שגרתיים למדי, אותם אלה שבאים כל כמה ימים, הם
מחכים שהקידוחים יתבצעו ואז הם יוצאים עם הנגמ"ש שלהם, נגמ"ש
הפיצוצים בשביל לפזר את חומר הנפץ בתוך הקידוח ולפוצץ, בתקווה
שימצאו עוד מנהרה ויוכלו להרוס אותה.
שמעתי את זה, שמעתי את הכל.
ולפני זה? לפני זה בוקר שגרתי במוצב; המפקד הג'ינג'י מנסה
להביא את שני חייליו שעומדים לסיים מסלול למטבח, בכדי שיוכלו
לעבוד על מה שנותר מספר סוף המסלול.
כולם הגיעו למטבח, פתאום קוראים למפקד לפתוח את דלת המוצב בכדי
שיוכלו להיכנס הסמ"פ, קצין הפיצוצים הראשי, שני חייליו, מוביל
הנגמ"ש ונהג הנגמ"ש.
שמעתי את זה, שמעתי את הכל... זאת הייתה אולי מנהרת תופת? אולי
מטען? אולי נ"ט? אולי תאונת עבודה?
לנהג הנגמ"ש המפקד אומר בוקר טוב חם, מכיוון שהוא אחד החיילים
בפלוגה, ואת כל השאר הוא מברך בברכת בוקר טוב נימוסית בהחלט.
מגיעה שעת צהרים בהירת שמש, ואיתה גם הארוחה...
המפקד הג'ינג'י יורד עם כמה מחייליו להכין ארוחה ולהמשיך
בעבודה על ספר סוף מסלול.
לפתע נכנס מוביל הנגמ"ש למטבח, גדס"רניק שחתם קבע, שואל אם יש
באפשרותו להכין משהו לאכול, ובאותו רגע חשתי נרגש... כמה שיותר
אוכל שהם מכינים, ככה יותר אוכל שנופל על הרצפה...
אך מהר מאוד ציפיותיי ירדו לטמיון, ישר כששמעתי את המפקד
הג'ינג'י זורק לו משפט אידיוטי כמו: "לא מצטער, אחי, האספקה פה
שייכת לשישה חיילים כולל אותי, אין מספיק בשבילכם. אבל אם אתה
רוצה, יש הרבה נקניקים במקרר, תכין לעצמך סנדוויץ'..."
ביזיון, אמרתי לעצמי, הרגשה של כעס עלתה בלבי על אותו מפקד
ג'ינג'י.
סמל המחלקה הגדס"רניק לא נעלב כלל וכלל, הוא פשוט לקח נקניקים
והתחיל להכין סנדוויצ'ים.
הוא שאל את המפקד איפה הוא גר, והשניים התחילו לנהל ביניהם דו
שיח ידידותי, שבו עלה מקום מגוריהם לפרק, תפקידיהם הקודמים
וכו'...
בין היתר אמר סמל המחלקה למפקד טרמית, שהוא לא היה אמור להיות
מוביל הנגמ"ש הזה, ושאחד המ"מ בפלוגה של המפקד הג'ינג'י היה
אמור להיות מוביל הנגמ"ש.
המפקד הג'ינג'י צירף כמה חלקים לפאזל והבין שסמל המחלקה הבדואי
בעצם החליף את המ"מ שלו, שהיה באותו יום חולה ולא יכל להיות
מוביל נגמ"ש.
הסמ"פ עשה טלפון, והוחלט לקחת סמל מחלקה בדואי למשימה.
בזמן ארוחת הצהרים, שנמשכה עד לאחר הצהרים, שמעתי מלמעלה את
אחד מחיילי טרמית מדבר עם אחד מחיילי הפיצוצים, הם דיברו על
חבר משותף שיש להם וקבעו "פגישה" באזרחות.
אחרי ארוחה קלה שאכלתי לעצמי, הלכתי לנמנם קצת...
העיניים שלי נפתחו כמה שניות לפני, הרגשתי את הרעידות המוזרות
באדמה, רציתי לברוח אבל לא היה לי לאן, ואז פתאום שמעתי את זה,
שמעתי את הכל... זאת הייתה אולי מנהרת תופת חשבתי לעצמי... או
אולי מטען, כמו תמיד... או אולי נ"ט? או אולי תאונת עבודה?
שמתי לב שהאורחים כבר לא נמצאים במוצב...
שמעתי מלמעלה את הצעקות, הסמ"פ צועק בקשר: "חסר לי נגמ"ש
אחד!"
וכתשובה מנסרת רגשות, חותכת כל לב אנושי, ענה הדיניין: "40 כבר
לא קיים יותר... אין 40!"
ניסיתי להיזכר מי זה "40"... אבל לא היה קשה לזכור, תמיד כשהם
באים לפה הם קוראים לעצמם בשם "40".
זה היה נגמ"ש הפיצוצים...
זה היה אותו קצין מצטיין, אותו נהג מהפלוגה של הג'ינג'י, אותו
מוביל נגמ"ש שלא היה אמור להיות שם, אותם חיילים של הפיצוצים
שרק עשו את העבודה שלהם.
עכשיו השעה שמונה בערב, זה הכל מאחורינו, אני מדבר אליכם ואוכל
את פירורי הלחם האחרונים שלי.
צפוי שיהיה פה רעל עכברושים, צפוי שירצו להרוג אותי כי אני
נמצא במטבח שלהם ואוכל מהם את האספקה הכל כך יקרה שלהם, זה הכל
צפוי, ואת כל זה ידעתי כשנכנסתי לפה, אבל אלה הם נתיבי החיים
המוזרים, הם קוראים לנו להיות בכל מיני מקומות, ואנחנו נענים
להם, בצורה עיוורת וחסרת פשרות, מגששים באפילה, מגששים על
הרצפה...
חלקינו אחר פירורי לחם, וחלקינו... חלקינו אחר חלקי גופות...

(עדות מפי עכברוש החי במטבח של מוצב "טרמית" ביום פיצוץ
הנגמ"ש)