שאלות. כל הזמן שאלות.
זה מתחיל עוד לפני המסע בשאלה האם לנסוע?
זה נראה כמו מובן מאליו אבל בעצם...
בסוף החלטה לצאת. חרטות? אין. לפחות בינתיים.

מחנה ראשון. בום, אושוויץ.
זה מחנה?
לי יש הרגשה שזה מוזיאון.
ערימות. ערימות של נעליים, שיער, בגדים....
אבל הנעליים הן רק נעליים,
או שלא?
וזה ממשיך...
עוד מחנה, עוד אנדרטה ומאחורי כל בניין ישן יש סיפור, דמויות,
זמן, מקום.
ומאחורי כל זה, ממש עמוק, יש גם רגשות.

והשאלות, השאלות שלא מרפות, הן בתוכי כל הזמן, מציקות לי, לא
עוזבות.
זה קרה באמת?
איך זה יכול להיות?
והשאלה הכי גדולה - למה?
ומצד שני - למה זה לא עושה לי כלום?
אני חושבת לעצמי - מה אני הייתי עושה?
אבל ברגע שאני נכנסת לזה... זה מעבר ליכולת שלי.

וכמו מן תשובה לא הגיונית, זה מגיע.
המשפחה שלי. הם היו פה, אולי דרכו איפה שאני עכשיו, אולי לא.
המון מצבות ואחת מהן קשורה אליי.
אני מחפשת אבל מפחדת למצוא, כי אם אני אמצא, אני אדע, זה יהיה
כתוב שם חרוט באבן.
כנראה שיש תשובות, הן נמצאות שם עמוק בפנים.
ושוב שאלה- האם יש לי אומץ למצוא אותן?