אני יושב באמצע החדר, בחושך מוחלט. רק פסי אור דקים, קטועים
מתגנבים דרך הפתחים בתריסים, אשר פתוחים למחצה. האם האור אשר
עובר מהחריץ השלישי מלמעלה החליט בעצמו להאיר דווקא את עיניי,
או שמישהו שלח אותו כדי לתפוס אותי בוכה? לתפוס אותי חלש?
לתפוס אותי סוגר את העיניים כי כואב להסתכל על עולם בו אני ואת
זה רק אני.
אני וזכרונות בטעם שוקולד מריר.
האלכהול, כג'נטלמן אמיתי, פתח את הדלת לדמעות, אשר זלגו
בנינוחות כאילו דבר לא קרה, כאילו הן היו אמורות להיות שם
ופשוט לעבור את דרכן מהעיניים לשפתיים ומשם לצוואר.
הכל נעלם. כאילו דבר לא נשאר ממה שהיה כאן כשנכנסתי. כל מה שיש
לו חשיבות בחדר זה הוא רק אני, האור מהחריץ השלישי מלמעלה
וחולצת הכפתורים המשובצת בצבע ירוק שהייתה תלויה על הכיסא.
לבשת אותה אחרי הלילה הראשון. אחרי כן לקחת סיגריה ארוכה בצבע
חום והתחלת לעשן אותה לאט לאט בעוד שהעשן ממלא את החדר.
הוצאתי מכיסי קופסה שממנה לקחתי סיגריה ארוכה בצבע חום והתחלתי
לעשן אותה לאט לאט בעוד שהעשן ממלא את החדר.
מסך של ערפל בנה קיר שחמד את צבעה הירוק של החולצה המשובצת
וצבע אותה באפור שלו וכך גם את כל הזיכרונות שהיא השאירה לי
כירושה ממך - הזיכרונות בטעם שוקולד מריר.
אך זה לא הספיק לו. הוא רצה עוד. לאט לאט הוא התחיל למלא את
החולצה ואני זיהיתי את הידיים אשר יצאו מהחורים. שערך השחור
התחיל להיראות מלמעלה ועינייך האפורות התמזגו עם העשן. רגלייך
היחפות נשפכו מתחת לחולצה והתחילו להתקרב אליי. עם כל צעד
שעשית, שמעתי טוב יותר את המוזיקה שמילאה את חלל החדר
בזיכרונות בטעם שוקולד מריר. את לא רקדת. את היית חלק ממנה או
שהיא הייתה חלק ממך כי אני בטוח שיכולתי לראות את הצלילים
מתנוענעים שם, ולא אותך.
שמת את ידייך על צווארי ועשית סיבוב מסביבי כאילו היית חשפנית
במועדון ואני הייתי המוט שלך. התקרבת לאדן החלון, פתחת את
התריסים ונעמדת עליו.
"להתראות, אני עדיין אוהבת אותך, אבל החלטתי לתת לשניכם מתנה.
לו אני נותנת את עצמי, ולך את הזכרונות בטעם שוקולד מתוק
מריר"

החולצה המשובצת בצבע ירוק הייתה תלויה על הכיסא.


הוא,אני,הוא,אני,הוא,הוא,הוא הוא.