[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







עמית בר-אור
/
פעימות

לפני שנה הלכתי לאיה לנחום אבלים. מתה לה אהבה...

היא ורם היו מהזוגות האלה שהערצתי.
הם תמיד נראו מאוהבים, ממש יכולתי לראות את הילת האהבה חגה
סביבם ויחד עם זאת הם לא היו דבק. אני שונאת את הזוגות האלה
שמרוחים אחד על השני כמו מסטיק אבל חוץ מבלונים אין שם יותר
מדי... אלה שצריכים להיות 24 שעות ביחד, לעשות הכל ביחד, לחשוב
את אותן המחשבות ביחד וחס וחלילה אם עוברות 5 דקות של לבד, אז
הם חייבים לדבר בטלפון 17 אלף פעם שמא הם יפספסו מה כל אחד אכל
ומתי הוא חירבן....

שלא תבינו לא נכון, אני אף פעם לא התיימרתי להבין מה זאת אהבה
ואיזה שטויות היא גורמת לנו לעשות אבל אני חושבת שאם אתה באמת
אוהב מישהו אתה צריך לתת לו להיות מי שהוא באמת ולא לנסות
להפוך את שניכם למין ישות לא ברורה שהיא הכלאה מגוחכת ועיסתית
להגעיל שלך ושלו ביחד...

במקרה של איה ורם הם היו מהזוגות האלה של ביחד אבל לחוד - הם
עשו מלא דברים ביחד אבל כל אחד שמר על האישיות שלו ועל הדברים
שמבדילים אותו והופכים אותו לבן אדם שהאחר אוהב.
אני חשבתי שזאת הזוגיות המושלמת. אבל, כפי שהסתבר לי כשהייתי
אצל איה, הביחד כנראה לא כל-כך קסם לרם והוא רצה קצת יותר
לחוד... קצת יותר מדי.

כשהגעתי אליה היא הייתה שבר כלי. אבל כשאני אומרת שבר כלי אני
מתכוונת לכך שהיא נראתה כאילו משאית זבל - שהחליטה דווקא היום
שבא לה להשתולל ולנסוע במהירות מופרזת ולא משנה מי נקרה בדרכה
- עברה עליה בלי רחמים וכבונוס שפכה עליה את כל תכולתה, שבמקרה
היום (איך לא) הייתה מצחינה מתמיד.

ברגע שאיה ראתה אותי, היא פרצה בבכי בלתי נשלט וסיפרה לי,
לצלילי "שבועה" של ריטה ובקול רועד, איך שבשבועיים האחרונים
הוא היה קצת מרוחק... והיא, שהייתה בטוחה שזה בגלל שהם נכנסו
למין רוטינה לא בריאה שכזאת, אמרה לו שהיא רוצה שהם ייסעו
לאנשהו כי היא מרגישה שהם צריכים לטפח את הקשר שלהם.
הוא מצידו שתק ואז אמר לה שהוא חשב עליהם הרבה בזמן האחרון
והוא לא יכול להגיד בוודאות שזה לכל החיים ובגלל שהוא אוהב
ומעריך אותה, הוא לא רוצה לבזבז לה את הזמן.

היא הסתכלה עליי בעיניים ענקיות שכל מה שנשקף מהם היה מבט חסר
אונים ואמרה לי:
"אני אפילו לא יכולה לכעוס עליו. מה כבר אפשר להגיד למישהו שלא
אוהב אותך יותר?
איך שהוא אמר לי את הדברים האלה הלב שלי החסיר פעימה וזהו".
אחרי משיכה ארוכה באף וחרחור הוסיפה:
"אני יודעת שזה נגמר".

אני זוכרת שחשבתי לעצמי שהלב שלי אף פעם לא החסיר פעימה - לא
כשטוב ולא כשרע...

כשעומרי אמר לי שהוא רוצה שניקח הפסקה הרגשתי בעיקר שאני
מאדימה מרוב עלבון מהול בכעס. באותם הרגעים ממש המעיים, הכבד
והטחול שלי החליטו שהספיק להם לעבוד ושהם הולכים לעשות קפיצת
בנג'י מהסרעפת לכיוון הבטן התחתונה...
כשראיתי אותו שבועיים אחרי זה - רק כדי לגלות שההפסקה שהוא
כל-כך רצה הייתה כדי שהוא יוכל להתחיל עם טלי במצפון שקט -
הרגשתי כאילו עכשיו מערכת העיכול שלי מאוד מתחרטת על השביתה
הקטנה שהיא עשתה לי (אז, כשקפצה בנג'י) והחליטה לפצות אותי על
זה ולעבוד שעות נוספות כי כל אותו יום שלשלתי כמו מטורפת...
גם כשתפסתי את אודי מתחרמן עם אביטל בשירותים של הבנות הרגשתי
כאילו העורקים שלי החליטו לעשות מסיבה וביקשו מהלב שלי להיות
הדי ג'יי...
אבל בשום רגע בין כל הפרידות והמפגשים (הכל-כך מיותרים) האלה,
הלב שלי לא החסיר פעימה.

גם לא כשפגשתי את שי.

את שי הכרתי באחת המסיבות של האוניברסיטה.
זה היה הסימסטר הראשון שלי ועדיין לא הכרתי הרבה אנשים, אז
עסקתי בהתקרצצות אינטנסיבית לשותפה שלי - מיכל.
באחד הערבים היא אמרה לי שיש מסיבה באיזשהו דיסקוטק בעיר. היא
אמרה שכל החבר'ה שלה באים ושצריך להיות ממש נחמד.
האמת היא שלא היה לי כוח באותו יום לצאת מהבית אבל בגלל
שהאלטרנטיבה של ללמוד לא באה בחשבון, החלטתי שאני אתרץ את חוסר
הכוחות שלי להשקיע בלימודים בעובדה שאני צריכה להשקיע גם בחיי
החברה החדשים שלי... כי הרי בן אדם צריך גם למצוא את הזמן לנוח
לפעמים וזה נראה לי זמן מצוין להתחיל (או להמשיך) במלאכת
המנוחה.

כשהגענו למסיבה מיכל עשתה לי הכרות עם החברים שלה ואז היא
הגיעה לשי.
איך שראיתי אותו, הזמן עצר מלכת רק בשביל שאוכל לבחון כל תו
ותו בפניו. הוא היה היצור הכי יפה שראיתי מימיי חיי.
הייתה בו גבריות מחוספסת, אדישות מושכת ומבט של ילד בעיניים.
באותו רגע ידעתי שאותו אני רוצה!
כמובן שכל המסיבה הייתי עסוקה בלעשות עליו רושם ולא בחלתי באף
אמצעי. אפילו ביקשתי מחבר שלי מהלימודים (היחיד שהיה לי
בזמנו...) שיתחיל איתי בכאילו כדי ששי יחשוב שיש לי הרבה
מחזרים...
כן, כן... אני יכולה להיות פתטית כשיש לי אובייקט מול
העיניים.

למחרת שאלתי את מיכל אם היא חושבת שיש לי סיכוי איתו, והיא
אמרה שלפי דעתה שי הוא בן אדם יותר מדי אדיש והיא באמת לא
יכולה להגיד לי מה הוא חושב כי הוא ממש לא מראה שום סימני
התלהבות בקשר לכלום.

כל אותו יום איזה ארנבת אנרגטית במיוחד נכנסה לי לתוך הגוף
והתחילה להתאמן בריצת מרתון לקראת התחרות שיש לה עם חברה שלה,
שידעתי שתצטרף להיכל הבטן שלי יותר מאוחר...
בגלל חוסר התפקוד הברור שהיה לי, החלטתי שהמצב לא יכול להמשך
כך וביקשתי ממיכל את הטלפון של שי. במקרה הכי גרוע, חשבתי, הוא
יגיד לי לא ואז מרוב דיכאון, הארנבת וחברה שלה יתעייפו ונוכל
כולנו ללכת לישון.

איך שהרמתי את הטלפון לחייג אליו שמעתי קול מהקו השני:
"הלו?" עניתי.
"היי. מי זאת, מיכל?" שמעתי אותו שואל וחשבתי לעצמי - אני לא
מאמינה שזה הוא! הרי כרגע רציתי להתקשר אליו. זה חייב להיות
גורל, איזו טלפתיה יש בינינו...
"לא, זאת שלומית. מי זה? אלאק מי זה... נו, תציעי לו כבר לצאת
איתך, להיות אבא לילדיך, לבלות איתך את שארית חייכם, בקיצור את
כל השטאנץ...
"היי שלומית, זה שי - חבר של מיכל מהלימודים... זוכרת? נפגשנו
אתמול במסיבה".
"אהה כן - אני זוכרת. מה נשמע?" זוכרת?! זוכרת?! אולי אני
מפנטזת עליך כבר 22 שעות ברציפות? מדמיינת אותך רוקד מולי
בחולצה הכחולה שלבשת אתמול, שדרך אגב נראתה עליך מצויין!
"טוב, ואת?"
"אני בסדר. אתה רוצה את מיכל?" מה, אתה מפגרת?! אולי תנתקי לו
את הטלפון בפרצוף וזהו!
"האמת היא שהתקשרתי כדי לדבר איתך..." לא יכול להיות! שמעתי
נכון?! אני עומדת להתעלף!
"איתי...?"
"כן, רציתי לדעת אם בא לך לשבת לשתות איפושהו..." לפני שבכלל
הספקתי לחשוב על תשובה, הארנבת התחילה להשתולל באמוק והרגשתי
צורך עז ללכת לשירותים ולהקיא את הפירה שאכלתי בצהרים...
"אהה... טוב..." שמעתי את עצמי עונה בקול חלוש.
ואז, איזה שדון קטן החליט לשים לי צמר גפן באוזניים כך שאת
המשך השיחה לא ממש שמעתי...
כל מה שאני זוכרת הוא ששי בא לאסוף אותי בסביבות 22:00, הלכנו
לאיזשהו בר שכונתי קטן ואינטימי...
שמעתי את עצמי מדברת ללא הפסק, צוחקת עד דמעות ורואה את הדבר
הכי יפה שראיתי אי פעם, יושב על ענן ממש מולי, מחייך חיוך של
מיליונים.
באזור 03:00 הוא החזיר אותי הביתה והארנבת, חברה שלה ואני
הלכנו לישון.

מאז היינו ביחד.

היינו נפגשים כל יום אחרי הלימודים, מדברים על כל נושא שבעולם,
צוחקים, עושים שטויות...
הרגשתי שאני יכולה לעשות הכל! אני מלכת העולם והוא מלך העולם
ואין שום דבר שיכול לעצור אותנו.
כל בוקר כשהתעוררתי לצידו לא האמנתי שזאת אני ששוכבת ליד
היצור המושלם הזה, שאנחנו ביחד, שהוא אוהב אותי ובוחר להיות
איתי..
וכל פעם שהוא הביט בי, הרגשתי כאילו בלרינה שנמצאת ממש בתוך
הלב שלי, עושה פירואטים מדהימים בלי הפסקה.
רציתי לתת לו הכל - את כל מה שיש בתוכי שהוא טוב וטהור.
אהבתי אותו.

ככה עברה לה שנה, השנה הקסומה בחיי.

בזמן האחרון הרגשתי שאנחנו נכנסים למן רוטינה לא בריאה ושאולי
כדאי שניסע לאן שהוא, רק שנינו, לשנות אווירה...
אתמול שי הגיע אליי. התיישב על המיטה וראשו מורכן. בהתחלה
חשבתי שאולי הוא לא מרגיש טוב... ואז הוא אמר לי:
"שלומית, חשבתי אלינו הרבה לאחרונה..." כן, אני יודעת, חשבתי
לעצמי... אנחנו צריכים לבלות יותר ביחד כמו פעם... אולי לנסוע
לאנשהו...
"אני לא מרגיש את מה שהרגשתי פעם..." על מה אתה מדבר...?
"אני לא מרגיש שזה זה". רגע... ואוו, אתה לוקח את זה רחוק מדי,
אתה לא חושב...? משבר קטן, זה קורה לכולם, זה בסדר, זה
יעבור...
"אולי כדאי שנפרד..." מה? להפרד?! למה? אבל אנחנו אוהבים אחד
את השני... אתה מלך ואני מלכה... אין עלינו... מה קורה פה
לעזאזל?!


שי הפסיק לדבר, הרים את הראש וכשהוא הביט בי הרגשתי שחסר שם
משהו. משהו שעד לא מזמן היה במבט שלו שמור רק לי, משהו שגרם לי
להרגיש שהוא מוקסם ממני, משהו שידעתי שאני לא אראה יותר
בעיניו.

שי לא אוהב אותי יותר.

פתאום לא הרגשתי כלום, חוץ מאת הלב שלי מחסיר פעימה כעומד דום
לזכר אהבה שמתה.

היום התקשרתי לאיה, ואמרתי לה בקול שבור שתבוא לנחם אבלים...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אין לי אפאחד

יש לי במה חדשה


תרומה לבמה




בבמה מאז 13/6/04 12:57
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עמית בר-אור

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה