אני כל-כך רוצה שתקרא את דבריי... כל-כך רוצה שתשמע את מה שיש
לי לומר, אך מצד שני כל-כך פוחד...
כל-כך פוחד מהתגובה שלך. ממה שהיא עלולה לגרום. אני לא פוחד
שתכה אותי. אני יודע שהשתנית. אני פוחד מכך שהתגובה שלך תהיה
הפוכה לכוונתי. אני פוחד שנתק בין שתי המשפחות יגרם במידה
ותקרא את דבריי.
אין פלא בעצם שאני פוחד... כל מערכת היחסים בינינו ב-20 השנים
האחרונות היו מבוססות על פחד... לפחות מצידי...
אולי לא 20 שנים. אולי קצת פחות. אימא אומרת שבהתחלה הכל היה
בסדר. אפילו בכית כשנולדתי. בכית מאושר. הלוואי שהדמעות שלא
מפסיקות לזלוג מעיניי היו דמעות אושר...
הזיכרון הראשון שלי ממך אבא, היה כשהייתי בן 3-4. נטלי ואני
רבנו על צעצוע. זה היה צעצוע כתום. כמו מגדל כזה עם קינג קונג
מלמעלה. זה היה צעצוע שמעביר במגנט מן גולה מתכתית כזו ומטרתה
הייתה להגיע לראש המגדל. נטלי הייתה אולי בת שנה אז. היינו
ילדים קטנים. ילדים קטנים רבים. אני זוכר שצעקת. אני לא זוכר
בדיוק מה. אני כן זוכר שלקחת את הצעצוע הזה והטחת אותו בקיר
ושברת אותו.
לא הייתי בטוח אם הזיכרון השני שלי היה מן שכפול של הראשון אבל
לאחר שסיפרתי לאימא על הדבר, היא אמרה לי שהיא קנתה לנו עוד
צעצוע כזה. בדיוק אותו דבר וגם אותו שברת לאחר שנטלי ואני
רבנו.
אני זוכר גם ששברת את לוח ה"שח מט", גם כן בהטחתו בקיר.
עוד זיכרון היה כשצעקת ואיימת להרביץ, כרגיל, ונכנסנו לחדר -
נטלי ואני ואפילו גם אימא. איימת גם עליה. אני זוכר שהיא חיבקה
אותנו ובכתה.
סיפרתי לאימא על הזיכרונות האלו לפני כשנה והיא נהייתה חיוורת.
היא הראתה לי חלק קטן מהיומן שניהלה לכתוב כל 18 השנים שהייתם
ביחד. היא הראתה לי שכתבה את אותו הזיכרון הראשון שלי. זה באמת
היה כשהייתי בן שלוש וחצי. היא הראתה לי עוד פתקים שהשאירה לך
כשהיית איתי לבד. "תיקח את אלון לגינה ובבקשה אל תרביץ לו".
היו שם עשרות פתקים כאלו אבא.
נהגת לצחוק לקלל ולהשמיץ את החברים שהיו לי. הורדת לי את
הביטחון העצמי כשהיית קורא לי "גולם" כשהייתי נופל ואז, למרות
שבכיתי כי כאב לי, הרגשת שזו "לא סיבה לבכות" וכמובן שמכות
הייתה הסיבה הנכונה.
"שבת שחורה" בטח מוכרת לרוב האנשים כמושג ממלחמת העולם השנייה.
כעוד טווח של הנאצים ביהודים. לי דבר זה מוכר כמציאות מאיימת
וכואבת. "אם לא תתנהגו כמו שצריך, אני אעשה לכם שבת שחורה!"
היית נוהג לומר ואף מקיים.
המתח שהיה שורר בבית ברגע שהיית נכנס היה יכול להטריף בן אדם.
אני זוכר את דפיקות הלב של אימא של נטלי ושלי כשהיית נכנס
הביתה. אימא הייתה מתחננת שנתנהג יפה "כדי שאבא לא ירביץ".
אתה זוכר שהשמעת לי את השיר "טמבל" וכשראית שלא מצא חן בעיני
שם השיר, חזרת והדגשת שלא מדובר בי אך לשווא? אני יודע שזה היה
בגיל קטן אבל זה כבר היה מאוחר מדי... הפצע כבר היה עמוק
מדי...
אני מצטער שאני מביא כאן רק את הדברים הרעים אבל משום מה אלו
הדברים שנחקקו בזיכרוני. אלו הזיכרונות שלי איתך אבא.
עם הזמן, לקראת הגירושין שלך מאימא התחלת לקלל אותה לידי. "יום
אחד אני אזרוק אותה לכלבים את הפרה הזו!" במהלך הגירושין גם
אתה וגם אימא שמתם אותי באמצע וזה קרע אותי. זה גרם לכמה פעמים
שנותק הקשר בינינו ולפעמים שנותק הקשר החזק שהיה לי עם אימא.
אני לא אשכח לך את זה ומודה לך מקרב לב שלפעמים גם היית שם
בשבילי כשהייתי צריך אותך ואמרת לי לחזור הביתה כשברחתי מהבית.
חבל שפעמים אלו היו מעטות מדי וקרו לאחר שהפצע נפתח ואחריו
עקבה הצלקת שנשארה עד היום.
אחת המטרות שתמיד שאפתי אליהן הייתה לרצות אותך. לגרום לך
להיות גאה בי. אף פעם לא גרמת לי להרגיש שאכן זה כך.
הסיבה שאני לא מתקשר אליך הרבה, הסיבה שאני לא מדבר הרבה כשאני
איתך היא אותה צלקת שנגרמה. כשאנחנו ביחד המוח שלי מקבל את
אותו בלאק אאוט שממנו אני כל-כך סובל במבחנים. הראש שלי הופך
ללוח חלק. כאילו לא קרה כלום מאז השבועיים האחרונים שהתראינו.
זה מן מנגנון הגנה שהתפתח אצלי עם הזמן. אני פשוט מפחד מהתגובה
שלך. אני כבר לא יודע למה אבל פשוט זהו המצב. כנראה שזו
התפתחות של מקרים בהם לא עניין אותך מה היה לי לומר ולא היססת
לומר לי את זה.
בכל פעם שניסיתי לקרב את היחסים וכן לעבוד על כך שנוכל להיות
לפחות כמו חברים, לקחת צעד אחד אחורה. למשל כמו ביום העצמאות.
נתתי לך לקרוא את מה שכתבתי על אביחי ז"ל. ראית שם את אוסף
העיתונים ההומוריסטיים שאני נוהג לכתוב בצבא ואמרת שלא ידעת
שאני כותב. זה רק הראה שלפחות ל-80% מהשיחות שבכל זאת היו לנו,
לא הקשבת. אבל לי זה לא היה איכפת. סלחתי מיד ורציתי לשמוע את
דעתך לפחות על מה שכתבתי על אביחי מכיוון שנושא זה עדיין כאוב
אצלי. כששאלתי אותך מה דעתך, אמרת: "בסדר" ושינית נושא.
כששאלתי אותך שנית, לא הגבת. הרגשתי שוב את הפערים נפתחים, את
הקרע מעמיק ודבר זה כל-כך מכאיב לי... לפעמים אני תוהה אם גם
אתה מרגיש כך. אני מקווה שכן כי אני בכל זאת אוהב אותך אבא.
פוחד ממך אבל אוהב אותך. הייתי רוצה שתקרא את דבריי ובכך שננסה
לפתוח דף חדש. שננסה לשפר את היחסים בינינו.

השתנית. אני יודע את זה ומעריך אותך יותר ממה שתוכל להבין. אני
לא שומר לך טינה. אני לא כועס עליך. אני עדיין מפחד ממך. אני
עדיין אוהב אותך.
אני עדיין אוהב אותך אבא.