אור-יה רוזמן / בגן העצב |
מאחורי שער הברזל,
בינות עצי השלכת נטולי העלווה,
על ספסל עץ אלון.
ישבתי.
המתנתי.
בחושך.
בקור.
לבד.
את נאקתי חסרת צליל או תו,
הפרחתי לחלל
וכמו מסרבת ליפול על אוזניים שומעות,
פרשה כנפייה ועפה.
ולבד
וקר
וריק לי.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|