אנחנו שוכבים על החול, היבש.
מתענגים בקרני השמש הרכות המלטפות אותנו בעדינות שמימית השמורה
רק לאלוהים.
בוהים בכחול האינסופי.

אלו כבר לא עיניך, אהובתי.
העיניים שהייתי בורח אליהן, כשהייתי מגיע לימים, שהייתי מסתכל
במראה ולא מכיר את פניי שלי.
אלו כבר לא ידייך, שהיו מושתות את ידיי כשהרגשתי שאני מועד
לתהום, שאין לה סוף.
זהו כבר לא קולך שהיה מעיר אותי, בבקרי השבתות, או סתם בלילה
כדי לספר לי על החלום המטומטם שלך, ששכחת להתלבש לעבודה, ולא
הבנת למה עשית טיפ כל-כך גדול.

אני זוכר את היום, שנכנסתי לביתך וצנחנו על מיטתך העטופה
בסדיני משי לבנים, מהולים בריחך.
הייתי בתוכך במשך שעות.
וידעתי, ידענו, שנהיה יחד לנצח.
גם במרחק של אינספור קילומטרים, אחד מהשני, מגעך, וחיוכך יהיה
חרוט בזיכרוני.

ועכשיו, את מסתכלת עלי בפשטות מוזרה, השמורה רק לעיניך שלך.
פשטות שלא הייתה בהן קודם לכן.
ההילה שלך, קמלה מיום ליום.

ואני כה מפחד שזהו הסוף לאהבתך האין סופית אלי.

דמעה בעיניך, שאני כה רוצה למחות.
את ממשיכה לבהות בכחול האינסופי, בפשטות, השמורה רק לך, מאז
שאני עזבתי את עולמך.

מאז אותו הטיול השבועי שלנו, כשהיינו נוסעים לחוף בשבת,
ומתענגים מקרני השמש בעדינות, וצופים בכחול האינסופי.

מאז אותה פנייה חדה, בסיבוב חד, מאז הפציעות הקשות, צינורות
ההנשמה, המכשירים המצפצפים, והמוניטור, שהראה על סיום הקשר
המדהים שלנו ביחד.

מאז אני רק מסתכל מהצד, אוהב אותך.
מלווה אותך בכל שעות העצב המרובות, והשמחה, המועטות.
ובכל יום שבת, שאת נוסעת לחוף שלנו.

אני שלך, לנצח.
                       
                המלאך שלך.