הוא יושב באמצע הספה האדומה שלו, קורא עיתון. הוא מגיע לאמצע
העיתון. הוא מפסיק לעניין אותו. הוא מכוון וזורק אותו לאמצע
הפח. הוא הולך בדיוק באמצע המסדרון הארוך שלו. הוא נאחז עם
ידיו בקירות. הם כבר לא מה שהם היו פעם. הוא באמצע החיים. הוא
ניגש למקרר ומוציא בקבוק מים, מוזג אותם בדיוק עד לאמצע כוס
הזכוכית שהוציא מהמדף האמצעי בארון, שהוא המדף היחיד בארון.
הוא שומע את הטלפון מצלצל. במהירות הוא עוטף עם ידו את אמצע
השפופרת ומצמיד אותה לפיו.
"מי זה?" הוא שואל. הוא מקבל תשובה מהצד השני, ויוצא לאמצע
הרחוב. הולך בצעדים גדולים ומהירים לכיוון בית החולים. מאמצע
המצח שלו ניגרות טיפות זיעה קטנטנות. מוציא בדרך סיגריה, מאמצע
הקופסה. חותך אותה לחצי ומדליק אותה מהאמצע. הוא מגיע לבית
החולים. האחות מזהה את פניו ומובילה אותו לחדר לבן ומרובע. הוא
גורר אחד מכיסאות בית החולים בחריקה לאמצע החדר ומתיישב עליו.
הרופא נכנס לחדר, משפיל את עיניו מעט ואומר, "שמעת מה שקרה לו
בטלפון, אנחנו צריכים שתבוא לזהות אותו בחדר הקר." הוא נכנס
אחרי הרופא בצעדים לא בטוחים, ורואה על מיטת בית החולים את
בנו, עם טיפות דם באמצע חזהו. הוא עומד שעה ארוכה מעל גופתו
חסרת החיים של בנו. בצעדים שקטים הרופא נכנס, ואומר לו שהם
צריכים לקחת את הגופה לניתוח. הוא מבקש שיתנו לו עוד רגע איתו,
וכשאף אחד מהרופאים לא נשאר בחדר, הוא נושק לבנו באמצע מצחו
הקר, גורר את הגופה מהמיטה אל אמצע החדר, נושם נשימת רווחה
והולך.