כבר כמה זמן שמתנגנת לי מנגינה בראש. יותר ממנגינה- נושא. הוא
עולה ויורד, מוסיף כמה קישוטים, ומראה באופן כללי פוטנציאל טוב
מאוד. היום התיישבתי בפעם הראשונה ליד הפסנתר, וניגנתי אותו
בקלילות. חשבתי מעט והתחלתי להוסיף הרמוניה פשוטה. מיד שיניתי
אותה, פתחתי במוקטן, רציתי התחלה יותר חריפה.
אישתי קראה לי לבוא לאכול. אמרתי לה לחכות שניה, והתחלתי לכותב
קול שני, מתחת לקול הראשון. אישתי קראה לי בשנית. אמרתי לה
שתאכל כבר לבד, והמשכתי לבנות את המהלך.
ביום הראשון כבר סיימתי חצי מהפרק הראשון. בלילה נשכבתי מעל
אישתי, והתחלנו לגנוח ביחד. ככל שהתגברו הגניחות, נבנה במוחי
מהלך מסיים- מוגדל מוביל מז'ור, קלסטרים שמורכבים מאקורדי
7,9,11,13, סוב דומיננטה, 4 מושהה, דומיננטה, וסיום- מינורי
בשמאל, מז'ורי בימין.
הסתובבתי ממעל אישתי, היא הניח את ידה על חזי, ונרדמה במהירות.
אני נשארתי ער רוב הלילה, שינתי הייתה הזויה מאוד. כל הלילה
רדף אותי המהלך הזה. הרגשתי שיש במהלך הזה משהו חדש, מעבר לכל
דבר שעשיתי, מעבר לכל דבר שכולם עשו.
ב5 בבוקר קמתי וניגשתי לפסנתר. בשקט בשקט התחלתי לעבוד על
המהלך הזה. שניתי, הוספתי. ב10 בבוקר הרמתי את ראשי ממעל
הפסנתר, ולקחתי נשימה ארוכה. פתאום שמתי לב שאישתי כבר הלכה,
בלי להגיד שלום.
ניגשתי למטבח והכנתי לעצמי כוס קפה. ניגשתי לפסנתר, הנחתי
מעליו את הכוס, והתחלתי לנגן. הידיים שלי רעדו על הקלידים
מעצמת היצירה שכתבתי עד עכשיו, החצי פרק ראשון הכי טוב שאני
כתבתי. חזרתי לעבודה.
בלילה נפלתי עייף למיטה. אישתי נשקה לי על הצוואר. דחיתי אותה,
נרדמתי במהירות. ככה חלפו שבועיים: אני יוצר באיטיות, בערב
נופל עייף ומסופק למיטה. ערב אחד הרגשתי פתאום נגיעה בכתפי.
זאת הייתה אשתי, חיוך גדול על פניה. היא בהריון, כך היא אמרה
לי. נשיקתי אותה והלכתי להודיע להורי. באמצע השיחה נזכרתי בסוף
הפראזה שמחכה לי ליד הפסנתר. סיימתי במהירות את השיחה ופניתי
לפסנתר. בלילה נרדמתי במהירות עוד פעם, למרות הצקותיה של אישתי
לאהבה.
ככה עברו עוד שלושה חודשים. בוקר אחד, לפני שהספקתי להגיע
לפסנתר, תפסה אותי אשתי ובקשה ממני שאלווה אותה לרופא לבדיקה
שגרתית. סירבתי ופניה קדרו מיד. החל ויכוח. היא טענה שאני כבר
לא מתייחס אליה, שני אפטי לתינוק ובכלל. לא היה לי כוח לעיכוב
הזה, ניגשתי לפסנתר והמשכתי ליצור.
ככה חלפו להם עוד שישה חודשים. אשתי ילדה ואני סיימתי אתה
היצירה הכי גדולה שלי, ובכלל. שלושה פרקים שעוברים על פני כל
ההיסטוריה המוזיקלית ומגדירים אותה מחדש בעזרת שפה מוזיקלית
חדשה לגמרי. מולי עמדה היצירה הכי מקורית מאז סאטי.
אספתי את התינוק מבית החולים. אישתי נשארה שם עקב איזשהו סיבוך
בלידה. הנחתי את התינוק, שנראה כה יפה, תמים, חלק, "טבולה
רסא", ליד הפסנתר, והתחלתי לנגן לו את היצירה הגמורה.
תוך כדי הנגינה התחלתי לשים לב למשהו חדש. ככל שהמשכתי זה
התגבר. כל רגשי ההוד, החידוש נעלמו. התינוק צחק, ובאמת זאת
הייתה הרמה של היצירה- מתאימה לתינוקות בלבד. כשסיימתי את הפרק
האחרון הבנתי הכל. שום דבר ביצירה שלי לא היה חדש. כל כולה הי
באך. במקום לחדש חזרתי אחורה. עצמתי את עיני ועיסתי את רקותיי.
כשפתחתי את העיניים, הכל היה אפור. הפסנתר אפור, מושפע מאלפי
פסנתרים אחרים. העיתון האפור שנח על השולחן, בו כתובים טורים
אפורים בסגנונות של מאות כותבים שקדמו לטורים האלו, ומספרים על
מנהיגים אפורים שמוליכים מדיניות שנובעת ממנהיגים קודמים.
הסתכלתי סביבי, והמבע היחידי שראיתי, מלבד אפור, נבע מהתינוק
שלי, ה"טבולה רסא" הקטן שלי. הוא לא היה מושפע, ובכל זאת
ציפורני רגליו כבר היו אפורות. היצירה שלי, הדברים שכבר הספיק
לראות כרסמו במקוריות.
תפסתי מטפחת וכרכתי אותה סביב עיניו. התינוק שלי לא יהי מושפע,
הוא יקום להיות אדם דגול- האדם המקורי הראשון. נעלתי אותו בחדר
האקוסטי שלי, כיביתי את האור. כשהייתי מאכיל אותו או מחליף לו,
הייתי דואג שדבר לא יגיע אליו.
כשנסעתי לקחת את אישתי מבית החולים, שמתי אותו בתוך כסא אטום
היטב לאור, ושמתי מחממי אוזניים על אוזניו. כשאישתי רצתה לפתוח
את הכסא ולראות אותו, מנעתי בעדה בטענה שהוא ישן. ידעתי שזה
נכון, אבל ידעתי שזה גם לא לגמרי ישר. אחרי מבט קצר באישתי
הבנתי גם למה אני משקר. בנוסף להיותה אפורה כמו כולם, האפור
שלה היה דהוי במיוחד, והיא הייתה עבה כקרטון. ידעתי שהיא תחשוף
אותו להשפעות יותר מכולם. את שאר הנסיעה ביליתי בהשגחה שהיא לא
תיגע בו. בבית ניסיתי למנוע ממנה כמה שיותר לגשת אליו, אבל
לבסוף היא התגנבה לחדר. היא צרחה, ויצאה במרוצה מהחדר, התינוק
בידיה- חיוור, עיניו אדומות. ניסיתי להסביר לה שאני לא יכול
לחשוף אותו... לא יכול... אבל ידעתי שזה מאוחר מדי. איבדתי את
הסיכוי לאדם המקורי. היא צעקה עלי שבידוד כזה לא מונע חשיפה
אלא הורג, והלכה אתו לעד.
הבנתי שאני הסיכוי היחידי למקוריות בשביל העולם הזה. הגפתי א
כל התריסים בבית, נעלתי את הדלת, ניתקתי את הטלפון. לאט לאט
ראיתי את הצבע חוזר אלי. לא ידעתי מה קורה בחוץ, ולאט לאט
שכחתי גם כל מה שקשור בעולם. כשיצאתי לקנות אוכל הבטתי בכפות
רגלי היחפות, לא הרשתי לעצמי לראות משהו אחר, אטמתי את אוזני.
אחרי חודשיים בערך שמתי לב שהצבע הפסיק לחזור, ואפילו נסוג
אחורה. בזווית עיני שמתי לב פתאום לצבע ששט לו בחלל. הוא יצא
מהפה והאף שלי, ונמוג בחלל. כל שאיפה שלי הכניסה עוד אפור
בחזרה אלי, כל נשיפה הוציאה צבע. אטמתי את אפי ופי. כשהרגשתי
את החנק מזדחל בגרוני, הבנתי שהיא צדקה, בידוד לא מוביל
למקוריות, הוא טון מוביל למוות.