פרק א.
מעניין שהספקות על החיים מתחילות תמיד לאחר המוות, תמיד שמשהו
נגמר לומדים מהר מאוד להעריך אותו, פרט לדבר אחד שנמצא פה
בסביבה, ואני אישית חושב שזה אחד הדברים הפחות נחמדים שקיימים
ומסתובבים כאן. וזהו אלוהים! כן תתפלאו! גם אחרי המוות הוא
ממשיך "להציק" - "למה עשית ככה ולא ככה?! איפה היית כשכל זה
קרה?!" רק עכשיו אני מבין את ענת שכל הזמן אמרה לי - "ערן,
המוות זה דבר כל-כך אכזרי..." ובדקות האחרונות לפני שכל הבלגאן
התחיל, היא עוד הזכירה לי את המשפט הזה בפלא-פון. "ענת, אם
לעזאזל את שומעת אותי? למה לא שכנעת אותי שההוא שם למעלה לא
נותן מנוחה לאנשים גם אחרי המות?" את ענת ראיתי בפעם האחרונה,
כשעוד הייתי בהמתנה בגלל החוק הזה שאומר שלפני ההלוויה וסיום
שבעת ימי האבל, לא מביאים אותך לפני שופט שיחליט אם לגן-עדן או
לגן-חובה, שנקרא בפי היושבים בכדור הארץ "גיהינום". ראיתי את
ההלוויה שלי, הורידו אותי בחבלים לבנים לתוך הבור מול כל
הפריחה שהייתה בשיאה, היו שם די הרבה אנשים, את רובם לא זיהיתי
או שבכלל לא הכרתי, חלקם אני בטוח שבאו כדי לבדוק שאני באמת
"מת" ושלא תקרה איזו תקלה ואני אתעורר בטעות. עם כל המשפחה
שהייתה שם, אני התמקדתי אך ורק בענת ואני זוכר ויכול לדקלם
בעל-פה כל מילה שהיא אמרה בהספד, אגב, ענת, אם את שומעת אז...
"היה לך אחלה הספד, תודה!" אבל מכל ההספד אני זוכר ועדיין
מוקסם מאותו משפט שהיא אמרה שם, ורק בגללו הייתי מוכן לחזור,
אפילו רק בכדי להגיד לה תודה. רשמתי אותו על הספסל באולם
ההמתנה והוא הולך ככה... "ערן, אתה היצור המעוות והעקום ביותר
שהאנושות יכלה להרשות לעצמה להשאיר, או בכלל להביא לכדור הארץ,
ולכן כל-כך אהבתי אותך, חיית תמיד כמו אחד שרודפים אותו כולם,
חי מיום ליום, מרגע לרגע, כאילו כל שניה הים יקבור אותך על
החול לפני שהספקת לכתוב את הכל..." אני הזלתי דמעה למשמע דברים
אלה, אבל מהר מאוד ניחמה אותי מישהי בבגדים קרועים שאמרה לי
"בחורצ'יק? תתעודד! אני כאן כבר שנה וחצי ועדיין מחפשים את
הגופה שלי". בכלל, כל הקטע הזה שלהתרגל לדבר עם אנשים מתים
שחלקם נראים כמו הצרות שלי לקח לי די הרבה זמן. השאירו אותי
קצת יותר מהמותר, אולי התיק שלי היה כבד מדי בשבילם... חברה לא
הייתה חסרה לי, אבל דחיתי אנשים מהר מאוד בשבועיים הראשונים
שלי שם, פשוט רציתי לעקוב אחרי כל צעד של ענת, כל קלטת וידאו
עם ההופעות שלי שהיא צפתה בהם וידיה אוחזות בחוזקה תמונה של
שנינו יחד. אולי כל זה נובע כי דפקתי לה ולעצמי את יום ההולדת
שלה... הייתי חייב לנסוע לבד, וכבר מהבוקר הייתי מעט עייף,
נסעתי כחוק עד שפתאום, אמבולנס שדהר עקף אותי במהירות באמצע
סיבוב מסוכן, ונהג משאית, שלא רצה לפגוע באמבולנס, חתך לנתיב
שלי ונדהם לגלות שאכן נוסעים בנתיב הזה והוא איננו ריק. אני
עוד הספקתי לראות את הנהג מצטער על היום שהוא נולד, ואחר כך
מצאתי את עצמי כאן, מול פקידה שנראתה בכלל לא רע, ממלא את פרטי
האישיים בפעם האחרונה. חברותיה לא ממש חיכו לי, הם בטח שמחו
שלא הגעתי, והתחילו לחגוג בלעדי. בדיוק כשענת הגיעה לקטע שהיא
הכי אוהבת, לכבות 25 נרות ישנים ועוד אחד חדש, הגיעה הבשורה
המרה. ענת כיבתה את הנרות בנשיפה אחת, דבר שלא הצליחה לעשות
מאז שאני מכיר אותה, ואז היא הביעה משאלה שהכל סתם חלום.
אחר-כך הם ישבו מחובקים היא וכל חברותיה שכל-כך לא אהבתי וניסו
לנחם אותה. ענת הייתה מלכת הכיתה כשהכל התחיל אני הרגשתי איתה
כמו מלך למרות שחשבתי שכל זה הולך להיגמר מהר ובגלל זה ניצלתי
כל דקה איתה. באותו יום לפני 9 שנים השארתי מרוב עצבים את
השירים שלי על השולחן בספריה, ענת הגיע בכדי למסור לי שהמורה
לספרות מחפשת אותי בכל בית-הספר וכשראתה שאני לא נמצא היא לקחה
דף לבן כדי לרשום לי את ההודעה. את הדף מעולם לא קיבלתי חזרה
כי היא מצאה שהיה עליו שיר שכתבתי עליה כמה ימים לפני, היא
חיכתה שם עד שאני אחזור. חזרתי רק בסוף היום והיא עדיין ישבה
שם וקראה בפעם האלף את השיר, אני הבנתי שנכנסתי לצרות של החיים
שלי ומלכת הכיתה הולכת למרר לי את השנה וחצי שנותרה לי לשוטט
בין כתלי בית-הספר. עם הפנים לרצפה בעוד שאני בוחן את המקום בו
אני הולך לקבל את הסטירה של החיים שלי ענת קמה העניקה לי נשיקה
על המצח ואמרה לי שהיא תתקשר אלי הערב אז לא להתפרפר... מאז
אני איתה כבר 9 שנים לא שלמות, אבל מקסימות! אבל לפני חודשיים
הכל התחיל להשתנות כי חוץ מלהתמזמז בכל מקום אפשרי לא נסחפנו
יותר מדי והפעם משהו היה שונה כאילו שהיא תכננה הכל מראש,
המיטה הייתה פתוחה והיא תירצה את זה שחברה שלה ישנה אצלה
אתמול. דיברנו על חתונה בעתיד אמרתי לה שאני רק שנה הבאה אוכל
להתחייב אז קבענו שבתום 10 שנות חברות כבר נצטרך להיות נשואים
ואז היא ביקשה שאני אשאר לישון איתה הלילה אז נשארתי. אני זוכר
שלמדתי באותו לילה שיש הרבה שרירים בגוף שאני בכלל לא מכיר ולא
הפעלתי אותם בחיים, קראנו ללילה הזה "ליל כל הבתולים" גם בגלל
שבחו"ל חגגו באותו היום את "ליל כל הקדושים". גם אני לבשתי
תחפושת די קטנה ופרובוקטיבית מעיין ניילון שקוף דביק משעשע
במיוחד. את ענת אתמול בלילה שמעתי מקללת אותי על זה שהכרחתי
אותה באותו הלילה לקחת כדורי מניעה ובגלל זה לא השארתי לה שום
מזכרת ממני. בחודש שעבר היא לקחה מאוד קשה את המחזור החודשי
שלה כי מבחינתה לא הכנסתי אותה להריון ובאמת נאלץ לחכות שנה עד
לחתונה, ענת לא חשבה לרגע שהיא תאלץ לחכות כנראה עוד המון זמן
עד שהיא תתחתן ואם בכלל. המקום כאן מתחיל להתרוקן לאט, לאט אז
ניגשתי לפקידה ושאלתי אותה למה לעזאזל תורי לא מגיע אני פה כבר
שבועיים! הפצרתי בה והיא אמרה לי שאולי אני אקבל תפקיד לחזור
חזרה למטה אז כרגע אני יכול לחכות בסבלנות או ללכת למועדון של
חברה כמוני שנתקעו פה מסיבות כל-שהן. היססתי לרגע אבל פתאום
ניגשה אלי זאת מלפני שבוע והציגה את עצמה, "ליאת ולך איך
קראו?" שאלה די נבזית אבל כנראה שזה אחת הבדיחות השחורות של
המתים כאן, "ערן", עניתי לה ולחצתי לה יד מאז אותה לחיצה היא
לא הרפתה מהיד שלי והיא לקחה אותי לסיבוב במקום. התחלתי להבין
שאלו הולכים להיות החברים החדשים שלי עד להודעה חדשה, הם ניסו
לעודד אותי שאין יותר גרוע מזה ועם זה אני ממש מסכים איתם.
ליאת אמרה שאני יכול להסתכל בתיק של ענת ולראות מה בדיוק יקרה
לה ומתי היא תגיע לכאן אבל זה יעשה אותי עוד יותר אומלל והחיים
של אחרי המוות שלי יהיו יותר מחורבנים ממה שהם עכשיו. ליאת
דווקא הייתה מהאנשים שלפחות נראו נורמאלים, כאן רובם היו דומים
מאוד לצרות שלי רק שהם היו כמו פאזל שמישהו הרכיב לא נכון או
פירק ושכח להחזיר כמה חלקים למקום. באחת הפעמים שישבתי איתה
ועם ארי החבר הטוב שלי היא ביקשה ממני שאם אני אקבל את התפקיד
ואני אחזור למטה אז אני חייב בשבילה ובשביל ההורים שלה להראות
להם איפה הגופה שלה נמצאת והיא נתנה לי מכתב שבו היא מסבירה
הכל... "הכל אבל שלוש שנים אחרי הזמן!" אמרתי לה אבל בכל זאת
הסכמתי לעשות בשבילה את זה. היא השביע אותי שזה יהיה הדבר
הראשון שאני אעשה כשאני אגיע לכדור הארץ לפני שאני אלך לראות
את ענת ואז אני אטוס חזרה כמו טיל שנשלח לחלל. תמיד שאנחנו
יושבים ככה ומדברים ליאת נזכרת במה שהיה לה בחיים היא אומרת
שלקח לה המון זמן להשלים עם העובדה שהיא מתה ואין כבר איך ולאן
לחזור. גם סדר העדיפויות שלך משתנה פתאום וכל מי שכל-כך שנאת
בחיים אתה מתפלל שיהיו לו חיים טובים רק כדי שלא יגיע לכאן, כי
אתה תופס שאפשר למרר למישהו את המעט שנותר לו או כמו שאומרים
אצלכם למרר לו את המוות... ליאת מרוב געגועים ודברים שנשכחו עם
הזמן, לא מפסיקה להסתכל באלבום שלי ולעבור עליו שוב ושוב כאילו
שכל פעם הוא משתנה ויש בו תמונות אחרות, חדשות. נותרו לי עוד
שלושה ימים לפני שאני יורד לבצע את המשימה שלי שעדיין לא
קיבלתי שמץ של מושג מה היא, ליאת סיפרה לי שבזמן שהייתי בקורס
לפני שבוע הגיעו לכאן המון "פאזלים", פאזלים אלו אנשים שמגיעים
אחרי פיגוע או תאונות קטלניות ובאים בחלקים... אני חושב שזה
הפעם "שוק מחנה יהודה" אמרתי לה ואת השם הזה היא זכרה. אני כבר
פה חמישה חודשים וחצי ורק שלושה ימים נותרו לי לבלות עם ארי
וליאת. לארי נדפק קצת הראש. באחת היציאות שלו עם בחורות הוא
ראה את הסרט שבעה חטאים ובסוף כשהיפיפייה הזו נרצחה הוא קם
ויצא בריצה לחפש אחריה בכל מסדרונות השמיים. מחר הוא צריך
לחזור לפחות הוא כך הבטיח לי רק כדי להיפרד ואז הוא ימשיך
בחיפוש, ליאת ביקשה ממני שאת הלילה נעשה ביחד אצלה, אז הסכמתי.
בדיוק בשיא החושך, דקה לפני שהמזרקה בכיכר דיזינגוף נכבתה וכל
העיר תעשה צעדים ראשונים אל מחוץ למיטה והזריחה תאיר מחדש את
רחובותיה הריקים של תל-אביב אני יורד ממש אל תוך המזרקה ויורד
במהירות לפני שאני אירטב בטעות. לקח לי קצת זמן להתרגל לעניין
של לנשום אוויר עם חמצן ולא דליל של גובה מי יודע כמה מעל
האדמה, השקט הזה מזכיר לי את הקיבוץ שהייתי בו עד לצבא. ידעתי
שאני צריך להתאפס בשביל לבצע כמה דברים. התחלתי לרוץ כמו מטורף
לכיוון הקניון ופתאום החנות של "כלי-זמר" משהו כל-כך נוסטלגי
שאהבתי לבוא רק כדי לנגן קצת על גיטרות שעם התקציב שלי אז לא
יכולתי להרשות לעצמי. המשכתי בדרכי בריצה כמובן כי רציתי להגיע
לפני שההורים של ליאת יתעוררו וילכו לעבוד, אני יודע שליאת
מסתכלת עלי כרגע זה היום בשבוע שהיא מקדישה להורים שלה, כל יום
שלישי בשמונה בבוקר היא עוברת על כל אחד מהמשפחה ובודקת מה
שלומו. אני חושב שמהר מאוד למדתי לנצל את היתרונות בלהיות מלאך
כי הזמנתי מונית שתיקח אותי ללא תשלום לרחוב "הדרים" בצפון
תל-אביב. היה נחמד פתאום לדבר עם בנאדם חי ונושם מה שכן הוא
היה קצת "ערס" והיה קשה לי להבין את הסלנג החדש שנתבע אצלו
בדיבור. כשראיתי את שם הרחוב על השלט פשוט נעלמתי לו החוצה בלי
שהוא הרגיש, אחרי כמה שניות שמעתי רעש של חריקת בלמים אדירה
ורעש של התנגשות, ליאת בטח צוחקת על זה עכשיו כי זה היה ממש
נבזי לעשות זאת אבל משעשע במיוחד, יכלתי כבר לשמוע את צופר
המשטרה או האמבולנס מתקרב במהירות אז העדפתי להתרחק מהר. את
תל-אביב אף פעם לא הצלחתי להכיר אבל הפעם זה הלך ממש מהר
ופתאום מצאתי את עצמי מול דלת של וילה גדולה במיוחד, הרגשתי
שאם אני אעבור דרך הדלת זו תהיה הטעות של "המוות" שלי אז עצרתי
וצלצלתי בפעמון כמו כל בנאדם רגיל. ההורים שלה לא הבינו מאיפה
לעזאזל "נפלתי" עליהם, הם ישבו בסלון מחובקים, דומעים וחנוקים
ללא מילים, ליאת לא ממש אמרה לי מה היא כתבה להם אבל הבנתי
שאני צריך לנסוע איתם בכדי להראות להם את המקום שבו ליאת שוכבת
כבר שלוש שנים. אחיה שכבר יותר גדול ממנה נהג אימא שלה לא
הפסיקה להגיד לי שאני ממש "מלאך" אני חייכתי במבוכה שיכלה מהר
מאוד להסגיר אותי. הגענו לתוך חורשה בדרום, הרגשתי שכבר הייתי
פה יכולתי להרגיש את ליאת נועצת בי מבטים שעוקבים אחרי כל
תנועה. הגענו ממש ליד הבאר שאליו היא נפלה יכולנו לראות למטה
את הגופה או יותר נכון את השלד שלה שוכב שלם לחלוטין, מלמלתי
לעצמי, "ליאת הזמן הטיב עמך תראי איזה רזה את..." כל המשפחה
שלה עמדה כאן מסביב לשלד, כוחות הביטחון כבר היו בדרך לאזור
מלווים בצלמים מכל הערוצים והעיתונים, הבטתי פעם אחרונה בשלד
שלה ולחשתי, "ליאת יפה לך עם בגדים..." הסתלקתי ונעלמתי עם
הרכבת שעברה לא רחוק מכאן. כתבות בעיתון של היום אחרי סיפרו לי
שזו באמת הייתה היא ושלא רצחו אותה היא פשוט נעלמה באחד
הטיולים שהיה לה באזור. עכשיו מחפשים אחרי בחור אלמוני נאה
בגובה 175 עם עיניים כחולות אפורות, אחד הקלסטרונים שפרסמו
במעריב באמת דומה לי ואני בטוח שענת תזיל דמעה ותקווה שזה אני.
נשארו לי עוד יומיים לניסיון שלי ואם אני אעמוד בו אני אשאר
כאן בתפקיד "שליח" של השמיים כאן, את האמת נורא התגעגעתי לליאת
ולארי ובכלל לכל האווירה השמימית הזו אבל יותר מכל רציתי לראות
את ענת אולי אפילו לגעת בה רק עוד פעם. להיפגש במכוון עם אחד
מהמשפחה או עם חבר שאני מכיר פירושו לחזור כמו טיל ומזה ליאת
הזהירה אותי, לא היו הרבה אנשים שעמדו במשימה הקשה ונפגשו לרוב
עם האנשים הקרובים והיקרים להם שנשארו כאן. אני ידעתי שיהיה לי
קשה אפילו שזה רק יומיים, ענת לא נשארה בדירה שלנו במרכז רשל"צ
היא חזרה לגור עם הוריה ברידינג, צפון תל-אביב. אני "התנחלתי"
על העץ מול החלון של החדר שלה, היא הייתה מאוד שונה לא כמו
שהכרתי אותה כל הביגוד שלה שינה צבע לשחור והעיניים שלה היו
במצב רדום כזה כמו אחת שקמה זה עתה מהקבר את האמת היא די
הזכירה לי פתאום אנשים שראיתי אצלי שם למעלה... היום היא בת 26
וחצי אתם מבינים חצי שנה בלעדי ואני חצי שנה בלעדיה, החלטתי
שאני מוכן לוותר על התפקיד בשביל שעה אחת איתה ולתת לה את
האושר שהיא ביקשה, מזכרת קטנה לעולם. אז השגתי עוד באותו ערב
זוג כרטיסים להצגת בלט ליום המחרת בשביל ההורים שלה רק כדי
שילכו מהבית. אני זוכר את השעון הולך לאיטו וכל דפיקה, כל דקה
וכל צליל מיותר שמרט את עצביי כמו מיתריי הנבל. התקרבתי לדלת
ביתה בגוף רועד יכולתי לשמוע את כל מלאכי השמיים צועקים לי
לחזור בי נשארו לי רק כמה שעות לסוף המשימה. ידעתי שאני עושה
את הדבר הנכון בשבילה. ענת פתחה את הדלת ועיניה פתאום נדלקו
כמו זרקור על במה "ערן? לא אני חולמת..." "ענת, זה אני! באתי
להגיד תודה כמו שצריך", עניתי לה. הסברתי לה את הכל וסיפרתי לה
בדיוק איך הכל התגלגל באותו הערב, הודתי לה על ההספד הנורא
מרגש שהיא כתבה בשבילי אבל הסתרתי ממנה שנשארו לי שעתיים ושלוש
דקות איתה. פתאום נשמע צלצול השעון ענת אמרה שהוא היה חזק
מתמיד, הבנתי שבסוף הצלצול השניים-עשר אני אתחיל לעלם ולחזור
לליאת ולארי. עזבתי אותה כמו סינדרלה ובמקום הנעל השארתי לה
משהו יקר מפז בבטנה... ענת חייכה והביטה לשמיים עברה כוכב,
כוכב כאילו שהיא ציפתה לראות אותי שם, לפתע נפל אחד והיא הבינה
שכל משאלותיה כולן התגשמו. ליאת תמיד מזכירה לי שעוד שבוע
שנינו עוזבים ארי אפילו את אלוהים הצליח לשגע עם השטויות שלו
כך שהוא נשאר כאן... ליאת ואני קיבלנו דירה בצפון השקט של גן
עדן, "מקום טוב באמצע הגלקסיה", כמו שמישהו פעם אמר. מכאן אני
יכול לראות את השדות רחביי הידיים של הקיבוץ שלי לשעבר והנה
מול חלקה א/ז עדיין בית הקברות ובו המצבה שלי שלטעמי היא די
מכוערת, אבל אימא שלי התעקשה אז שזה מה שהייתי רוצה. ענת פעם
בשנה עולה עם בעלה ושני הילדים שרק אחד מהם באמת שלהם לקבר
שלי, הם שמים לי פרחים וקוראים עוד דף מהספר, ספר השירים שלי
שהדפיסו אחרי מותי. ענת הקדישה לי את הדף הראשון שבו היא
כותבת... "שתישאר צעיר לנצח תמיד לך איחלתי, למדתי ממך לנצל כל
שניה וכל דקה מהרגע הקט כי הזמן יקר והנעורים כה קצרים אך לך
כנראה שהם יהיו אין סופיים". כבר הספקתי לשמוע את ערן בנה
הבכור מנגן ושר לה אותו יום אחרי מסיבת יום-ההולדת ה-17 שלו,
ענת כבר מזמן בבר-מצווה שלו נתנה לו מתנה מאוד יקרה, את הגיטרה
שלי ואת תווי השיר שחיברתי אז בשבילה....

פרק ב.

ענת אוי כמה זמן עבר ובכלל לא זכרתי לכתוב לך, עדיין מונחים
לפני מכתבים וים של זיכרונות ממך. "בחיים" לא חשבתי שאני אוכל
להתנתק לקצת זמן ממך ולשים אותך בצד כדי שאני אוכל להתקדם
בעיסוקים הלא רבים שיש לי כאן למעלה, מה שדיי מפריע לי שהיום
אחרי 21 שנה מאז שאני כאן זאת אומרת שאת כבר בת 46 ואוו איזה
פז"ם בחיים יש לך... עוד מעט יתחילו לראות קמטים בין העיניים
שלך והצבע שלהם כבר מתחיל לדהות מעט. אוי מה שהזמן עושה לאנשים
ומדהים אותי ואפילו די מחמיא לי שאחרי 21 שנה את עדיין עולה
פעמיים בשנה לקבר הנורא מכוער שלי ואת מטפחת ומנקה אותו כמו
שתמיד דאגת שכשאני יוצא תמיד לצאת מסודר נקי ויפה עד כמה
שאפשר. פעם בשנה ביום ההולדת שלי לבד ופעם שניה עם כל המשפחה
בתאריך הפטירה שלי ביום ההולדת שלך, ענת תוכלי אי-פעם לסלוח לי
על כך שיום ההולדת שלך הפך ליום אבל בשבילך? אישתו של ערן נורא
תופסת ממני ונורא מעריכה אותך, היא תמיד אמרה לערן שהלוואי והם
יוכלו להתמסר אחד לשני כמו שהיה אצלנו. את יודעת לא מזמן פגשתי
סוף, סוף את ההורים שלי כאן וזאת הפעם הראשונה מזה שנים שראיתי
אותם מחייכים, הם נהרגו בתאונת דרכים בכביש הבקעה כשמשאית
נכנסה בהם חזיתית כנראה שזה משפחתי אצלנו העסק הזה של משאיות
שנכנסות בנו. ליאת, את יודעת, צעירה ויפה, היא טוענת שהיא
מזדקנת עם הזמן ולי זה נראה שהשערות הלבנות שלי זה רק
מהניג'וסים שלה בקשר לזקנה שאלינו זה כנראה לא יגיע. היא עדיין
מעוצבנת שלביתך הקטנה קוראים על שמה, אבל כשההורים שלה הגיעו
לכאן והסבירו לה כמה אתם שם למטה תמיד מנסים להיתפס בכל ענף
קטן בדרך לנפילה הגדולה, כי אתם לא מוכנים פעם אחת להישבר
ולהתחיל הכל מחדש. פה את יודעת הכל דיי לא משתנה יותר מדי לא
משתנה יותר מדי, ארי ירד אז למטה וחזר אחרי 7 שנים עם הבלונדה
שלו זאתי מהסרט אבל מה, הוא חזר בן-אדם שפוי לאללה! רק מה הוא
לא מוכן לספר לי עד היום מה לעזאזל הביא אותו כל-כך מוקדם איתה
לכאן הוא טוען שיש דברים שלא היו אז בשליטתו. הוא ניסה להסביר
לי שהחיים מהצד השני של השמש מובנים בצורה אחרת מאשר פה, הם,
זאת אומרת אתם לא יודעים לנצל את הזמן כמו שצריך. מוזר את
זוכרת את השיר של פוליקר "חלון לים התיכון"? השיר אומר שם
"הבטחתי לכתוב כשנסעתי ולא כתבתי מזמן, עכשיו את כל-כך חסרה
לי..." רק היום אני מבין עד כמה השיר נכון לגביי כל-כך הרבה
דברים. נורא חסר לי כאן הים אם יש משהו שאני ממש מתגעגע אליו
זה אותן שקיעות שבילינו ביחד על חופיו הריקים של הים התיכון
ואוי לשנינו אם ההורים שלנו היו רואים מה אנחנו עושים שם...
ענת, את זוכרת את הערב הראשון שהייתי אצלך בבית? אני לא אשכח
את אותו הלילה ישבנו על המיטה שלך עד אור הבוקר ודיברנו,
בהתחלה אני הייתי בקצה אחד ואת בקצה שהשני כמו שניים שנהר עמוק
מפריד בניהם אבל עם השעות והדקות הקצרות שנגמרו במהירות
המרחקים התקצרו וסיימת את אותו הלילה בזרועותיי העייפות, מוזר
כי בחורה אחרת הייתה עוד תופסת את זה כהתקדמות מהירה מדיי
ומסיימת את הקשר איתי מיד בבוקר שאחרי. את יודעת, כשחושבים על
זה יותר לעומק אז התקופה הארוכה שהעברתי כאן עד היום מזכירה לי
את התקופה הקצרה שעברתי בין בי"ס לצבא... בהתחלה זה היה קשה
לעזוב את הקיבוץ בגיל כל-כך צעיר יחסית ועוד לבד! אני חושב שאם
לא הייתי עובר לגור איתך לא הייתי מעלה את הרעיון הזה על דל
שפתיי. אני זוכר איך ההורים שלי נבהלו כשביקשתי מהם לפנות את
אחר-הצהרים של יום חמישי הלחוץ, הם ישר שאלו אותי אם את בהריון
ואני בשיא הציניות אמרתי להם שעוד לא! ענת, את זוכרת איך ישבנו
בסלון אצלי בבית שניים מול שניים כמו שני מחנות שמבכים על
אביריהם שמתו. את החבר'ה שלי עדכנתי עוד בערב שבת כדי שהם לא
ישמעו זאת מהאסיפה שמתקיימת אצלנו במוצ"ש פעם בשבועיים. ביום
ראשון נסעתי עם ענת מוקדם אליה הביתה כי זה היה השבוע האחרון
שלה על אזרחי ולא רציתי שאנשים בקיבוץ ינסו להניע אותי מהחלטתי
שהתקבלה פה בלב כבד.
שלושה חודשים אחר-כך הגעתי לקיבוץ פעם ראשונה כבר על מדים
בליווי ענת שגם הייתה עטופה במדים ושרוך אפור של מורה-חיילת או
בשפת "העמ'ך" "מורחת-ילד", דבר שבמקרה שלה היה בכלל לא רחוק
מהמציאות. זה היה ערב ראש-השנה היו לי ממש דמעות בעיניים מכל
האנשים שבאו לשאול לשלומי. היה לי קשה כל החג והפעם לא בגלל
התפילות הארוכות וכל הרעש הזה של השופר שאמור לגרש את השטן!
שלפי דעתי השטן הוא היחיד שלא סובל מהרעש המעצבן הזה וחוץ
מכאבי ראש זה לא גרם לי אף-פעם להתעלות רוחנית אלא להתעלות
עצבית... החג עבר בסופו של דבר, למזלנו זה לא היה אז חג פלוס
שבת כי אז זה היה ממש שלושה ימי "אבל" ארוכים וקשים מנשוא
למרות שכל החג מתפללים, אוכלים וישנים במין מעגל חוזר. את
יום-כיפור העדפתי "לבלות" בבסיס חיל-הים בבה"ד חיפה מסיבות
ברורות! ושלא תחשבו שלא צמתי! ענת, את יודעת? "החיים" כאן או
איך שלא יקראו לזה הם ממש "זולה" אחת גדולה... אני יכול לקום
ב... מתי שאני רוצה, ורק לפעמים ליאת מציקה לי שהיה רוצה ללכת
לטייל ואני מתנגד כי ממש אין לי כוח לפגוש בחבר'ה מהצבא ובטח
לא את המפקד שלי שעד היום לא ברור מה גרם לו לקפוץ באמצע אימון
אל מול החרטום של אח"י ניצחון שעברה לידנו. דני חברי לסטי"ל
טען שזה בגלל השירים שזייפתי להם כל ערב בשעות ההפלגה כשהייתי
משועמם מלשבת על מקלע ה-0.5 שהיה שם, תיאוריה זו אף פעם לא
נבדקה ולא נמצאה כלא נכונה, אבל זה כבר לא משנה לאותו מפקד
שנאלצנו לגרד עם קיסמים מהמנוע של אותו סטי"ל. בעזרת סיפורים
אלו ליאת תמיד מתייאשת ממני כשהיא מציע לי ללכת לטייל ורק
כשהיא מאבדת עניין אז אני שואל אותה אם בא לה לעשות סיבוב
באזור. מוזר לי מאוד שעדיין מחנכים אצלכם את הילדים שאם לא
מתנהגים יפה, לא מגיעים לגן-עדן, ועם כל הכבוד שאני רוכש לרב
שלנו ליתר דיוק היה שלנו, אם אני הגעתי לגן-עדן, או לפחות למה
שזה לא יהיה, וזה לא נראה כל-כך כמו גיהינום אז אף אחד לא יגיע
לגיהינום. אוף אני נורא מתגעגע לחיים מהצד השני של הרקיע כאן
אין שינויים הכל אותו הדבר וגם אלייך... זאת אומרת רק אלייך
אני מתגעגע נורא, את כל-כך חסרה לי, אם הייתי יכול לשוב עוד
פעם רק לרגע, כדי שאוכל לגעת בך...

החיים מהצד הכחול של הרקיע...

פרק ג.
זה מוזר כל-כך שאני נזכרת בך תמיד בזמן שטיפת הכלים כי זה
פתאום לשטוף כוס אחת וצלחת אחת. אפילו חסרות לי פתאום הסיגריות
שכיבית לתוך הכיור ופקקי הנחושת של בקבוקי הבירה הלבנה שלך.
מאז שהלכת כל מכונית שעוברת ברחוב השומם הזה מציפה אותי בתקוות
והנה צעדים מתקרבים, ואולי זה אתה? אני עוצרת את נשימתי לרגע
ומקווה אבל הצעדים ממשיכים, ואותי משאירים יתומה בעולם, מזילה
דמעה על בועות הסבון שנותרו בכיור. הלילות בלעדיך כל-כך
ארוכים, זה פתאום להירדם לבד בלי ריבים על מקום במיטה וכיסוי
השמיכה, וזה בעיקר לחלום ולזכור את הכל... "אני רואה אותך הולך
לאורך חוף הים ואני מאחוריך צועדת, אין לך צל, והעקיבות שלך
אינן נמחקות מהמים שעליהם עוברים. אתה הולך, אינך מחכה לי,
ואני לא יכולה להשיג אותך ולראות את פנייך. לרגע אתה נעצר
ומשנה כיוון לתוך הים, כאילו שיש לך שביל מסומן בין הגלים. אני
עוצרת ונעמדת על החול, אתה ממשיך ונעלם בשקט מופתי, כאילו שיש
בינך ובין אלוהים חוזה כל שהוא, ועכשיו הגיע זמנך לעזוב..."
אני מתעוררת שטופת זיעה על הסדינים הלבנים, ידיי רועדות,
מחפשות את קצוות המיטה לאחוז, כדי להרגיש בטוחה כמו על רפסודה
בנהר גועש וקוצף. אני מביטה מהחלון לכיוון השביל שעובר מתחת
לביתי, השחר עדיין לא הפציע, והפנס הבודד מאיר בחוזקה את העלים
שמכסים את הכביש וזזים מכל משב רוח זעיר, אני פתאום מחייכת,
קולטת ומבינה את הכל ואז נהיית גם מעט שמחה ומאושרת שזה אתה
שנהרגת, ולא זה שנשאר לעבור ולסבול את מה שקורה איתי עכשיו בכל
יום. ערן, אני לא חושבת שתוכל להבין את רוב השורות האלו, אבל,
אני רוצה שתחזור! מחר אני בת 27, אתה בטח כבר יודע?! שנה
בלעדיך, ונורא קשה לי כאן, לבד, עכשיו 2 לפנות בוקר, ואני לא
ישנה בתקווה לעקב את מחר, שלא יבוא אף-פעם. אני לא רוצה להדליק
ולכבות 27 נרות, כי הנר החדש לא מאיר בשבילי. מעכשיו כל שנה
וכל נר שיתווסף, זה עוד נר זיכרון בשבילך. ואתה שתמיד השווצת,
שאתה יותר גדול ממני בחודש וחצי, נשארת בן 26, ואני כבר יותר
גדולה ממך! ערן, פגשתי אחד שרוצה לצאת איתי, למרות הילד שיש לי
ברחם, וכל רגע אני צריכה ללדת. אני לא יודעת מה לעשות?! כי אז
שבאתה הבטחתי לך שאני אמשיך בחיי, כי זה מה שרצית, אבל ערן, עד
כמה אתה מוכן לוותר עלי בכדי שיהיה לי טוב?! אני כותבת לעצמי,
ואומנם זה די אידיוטי, אבל, אתמול בלילה אני בטוחה שראיתי אותך
עומד כאן מול החלון, על העץ שלי, אתה, אגב, יודע שכשנולדתי,
אבא שלי שתל אותו, ולעזאזל, גם הוא כבר יותר גדול ממך. ערן,
אני כבר לא יודעת מה לעשות, אני לגמרי אבודה בין כל הקירות
האלו שעומדים ליפול עלי. הלילה הזה עוד מעט וייגמר, וכל הטל
שנאסף על החלון מתחיל לנצנץ עם קרן השמש הראשונה. תל-אביב
עדיין ישנה, או כמו שאתה נהגת לומר "תל-אביב עוד חולמת על חיים
טובים, ועוד רגע היא תתעורר ותתאכזב מחדש..." אימא שלך סוף,
סוף הסכימה לתת לי גיטרה אחת למזכרת, אז אמרתי לה שאת הסגולה
אתה הכי שנאת, אז אותה היא נתנה לי, למרות ששנינו יודעים שזאת
הייתה המועדפת עליך... ערן, אני מתחילה להירדם, אז תמיד תזכור
שאני תמיד אוהבת אותך, גם אותי כבר שכחת, וגם אם אני אהיה עם
אחר זה רק בכדי שהילד שלך יוכל לגדול עם אבא, שישמש לו דוגמא
בהכל. אתמול הייתי בקיבוץ שלך, והוא נראה כאילו הוא לא ממש
השתקם, וכאילו רק אתמול הלכת, ואם קיבוץ שלם עדיין לא הצליח
להשתקם, אז מה אתה מצפה ממני? תראה אותי כאן עם אותה השמלה, לא
מתגעגעת, אני סתם בודדה, אתה כבר דעכת וזו אני שבוכה כי לך כל
משבר נראה תמיד כבדיחה. מאז שיצאת מכאן אל הסוף הנורא, הקבוצה
קיבלה פנים חדשות, ואם גם אתה תביט מדי פעם בזמן, תראה שכבר
"כמה" חודשים לא הגעת לכאן. כאב לי לשמוע שאתה הסתדרת, עבודה
מצוינת, דירה על רמה, ויש גם שמעות שאתה כבר תפוס. אז בשיא
הכנות ובכדי שיכאב, קיוויתי שתיכנס לצרות, ותיפול משם כמו
כוכב, ישר לידיים שלי, אל המקום שעד לא מזמן עוד הייתה. כולם
לי אמרו "שבסוף יהיה טוב" ולך כל-כך טוב, אז איפה הסוף?!
הורייך פתאום הזדקנו בשנים, עזבת הכל, לא השארת שרידים, עזבת
גם אותי כמו אחת שבכלל לא הכרת, ולא פגשת בחיים. החדר שלך נשאר
כמו שהיה, דבר שרק מוסיף לי עוד דמעות לגעגועים אליך, סגרו
אותו סתם, כמו חדר זיכרון, כאילו שתחזור אלינו מחר או היום.
הגיטרה שלך על "הסטנד" מחכה, והמיתרים כבר מזמן שאיבדו את
"הטון" אמך לא מרשה לאף אחד אותה לכוון, היא רוצה שתשוב ותעשה
זאת בעצמך. עכשיו אני כאן, לא נשארתי באותה הדירה, חזרתי
להוריי, כדי להתחיל את הכל מהתחלה. כשתחזור לא תכיר שום דבר,
הכל מאז השתנה. אני עוד כל יום, כמו מטומטמת, בדואר בודקת אולי
הגיע מכתב שיגיד שהכל סתם היה בלוף, אבל כרגיל גם זה מאכזב כל
יום מחדש. ערן, אם אתה שומע אותי? "אני שונאת אותך יותר מכל
יצור שהכרתי, לעזאזל איתך אני אהרוג אותך כשתחזור!" עוד שבוע
בערך אני צריכה ללדת, ואמך מצפה כבר שמישהו יקרא לבנו על שמך.
אחיך אמר לי שאין לי שום מחויבות כלפי אף-אחד, ואני יכולה
לקרוא לילד איך שאני רוצה, כי זו זכותי, בלי שום קשר למי הוא
שייך, הוא נורא מעודד, אבל לי יש מחויבות כלפי מה שיהיה,
ובעיקר מחויבות לך.
ערן, אתה יודע לפעמים, כשאני יושבת לבדי, בערב, באחת ממסעדות
היוקרה של תל-אביב, בשולחן הפינתי ליד החלון, אני שוקעת לתוך
עצמי ויכולה לראות אותך או יותר נכון את פנייך משתקפות
ומשתלבות ממש כמו במראה, בזוגות הצעירים שמעיזים לרקוד ברחבה
הצפופה מעט. אני כל-כך מקנא בהם, ולעזאזל איתך איך זה שכל דבר
רומנטי, עדיין מזכיר לי אותך. לפני שבוע ירד פה גשם כשחזרתי
מהעבודה, אז ניסיתי להתחיל לרוץ כמו שהיינו עושים אחרי ריבים,
רצים בגשם כדי ליבש את הדמעות, והיינו נרטבים כמו זוג ילדים
קטנים, אבל באמצע הריצה הרגשתי פתאום נורא לבד, עצרתי ובכיתי
כמו שכבר מזמן לא ביכיתי. אתה לא יודע איך זה לקום כל בוקר
ולאבד אותך מחדש, ואולי תשמח לדעת, אבל בני, ערן, כבר יודע מי
האבא האמיתי שלו, ואצלו בבית תלויות על הקיר תמונות של שנינו
יחד ושלך לבד בחדר השינה שלו. אתה יודע שאני עדיין כל ערב במשך
21 שנה, לפני השינה, עומדת ליד עדן החלון ומתפללת שתשוב, רק
כדי לראות אותך, ולשמוע ממך איך הסתדרת שם למעלה. בעלי נוסע די
הרבה לחו"ל, הוא "סוכן נסיעות" אתה בטח מכיר את הסוכנים האלה
שמסתובבים עם איתורית ואקדח? שבקיצור נקראים שבכניקי"ם, אז כל
פעם שהוא נוסע לחו"ל אני נותנת לו מכתב בשבילך וכשהוא עובר עם
המטוס מעל הים, הוא זורק את המכתב בעזרת סידור מיוחד. הוא לרוב
לא שואל שאלות לגביי כל זה, וממש לא לוחץ עלי, אני גם די מספרת
לו את הכל, כך שאין לו עם זה בעיה והוא גם מאוד משתדל להבין
אותי ולתמוך בי. אבא ואימא שלי עדיין מטיפים לי שאני צריכה לתת
לך לנוח על משכבך ולהתחיל לחיות כמו בן-אדם, אבל אתה יודע
שנורא קשה לי להשלים עם זה. אתה לא יודע כמה שמחתי לשמוע שנהג
המשאית שלקח אותך ממני גוסס וסובל מניוון שרירים, או איזה סרטן
שגומר אותו לאט, לאט ועם הרבה ייסורים. למרות שכמו שאני מכירה
אותך אתה תתעצבן עלי אם תשמע את הדברים האלה, אתה בטח סלחת לו
ואתה תבוא אליו ותראה איך הוא מסתדר, ואפילו תעזור לו להתאקלם
אצלכם שם למעלה או איפה שזה לא יהיה. למרות שכשחושבים על זה,
זה הרבה יותר אכזרי כי אז רגשי המצפון שלו יחסלו אותו גם
אצלכם. אגב, תשמח אולי לדעת שאני שוב בהריון, וכנראה שבפעם
האחרונה... זה בן, והמצב שלו לפי האולטרה-סאונד נראה מצוין,
ערן תמיד מקנא בליאת ובזה שנמצא בתוכי, שלהם תמונת
האולטרה-סאונד נורא ברורה ובהירה. עד שהוא נולד לא הבנתי מה
לעזאזל קורה שם בפנים, אבל החלטתי לקחת את הסיכון, כי הייתה לי
הרגשה שזה מאותו ביקור שהענקת לי ומאז לא חזרת. מאז שהוא נולד
יש בו משהוא קסום, משהו נורא לא רגיל בהבנה שלו. הוא מבין
דברים אחרת, יש לו את אותו קו מחשבה מעוות כמו שלך. כנראה
שבאמת החיים נתנו לי הזדמנות שניה וקיבלתי אותך מחדש, ועוד
יותר מזה, קיבלתי את הזכות לחנך אחד כמוך מחדש...
ערן, אתה יודע? אני מתחילה להבין אותך ואת הדברים שאמרת לי,
שהנפילה זה דבר טוב, אם יודעים לקום חזרה על הרגלים ולחזור
למרוץ, כאילו זאת הייתה הפסקת מים. והחלטתי שמהיום אני אחיה
ואקדיש את כל-כולי לבעלי, לחברים ולכל המשפחה, שפתאום קמה
סביבי בלי שבכלל הרגשתי! ויותר מכל לילד החדש שעומד כל רגע
לצאת לאוויר העולם... ערן זה הזמן לארוז זיכרונות ישנים, עם כל
הגעגועים בתוך תיק מרופד וסגור. לא לשכוח אותך, ולזכור לתמיד
שהכל כאן בעצם קרה בזכותך. החיים וכל הנפילה הזו הייתה
ההזדמנות שלי לראות אולי לרגע אחד את החיים משניי צדדיו של
הרקיע, ולחיות את הכל פעמיים בטוב, ולא פעם בטוב ופעם ברע...
שלך באהבה, מאז ולתמיד אך בפעם האחרונה,
ענת.