כל מה שמיכאל רנגר רצה בחיים היה כלב. אולי זה היה בגלל שלא
היה לו אח גדול, או אח קטן, או אחות (לא חשוב איזה גודל).
מיכאל היה מוכן להסתפק בכל כלב, אפילו לא כלב גדול, או אמיץ
במיוחד, כזה שרודף אחרי כל חתול שמעז להראות את קצה שפמו
ברחוב. רק אחד כזה שילך אחריו לבית ספר בבוקר, ויחכה לו בחצר
כשיחזור מהכיתה. כלבלב, זה כל מה שרצה מאז שהיה תינוק. לפני
שאמר 'אבא' והרבה לפני שאמר 'אמא', מיכאל אמר דאבי. תקדים.
נכון, למראית עין, זו לא ממש מילה, אבל עד מהרה התברר שדאבי
פירושו כלב, כי הפעוט הנרגש צחקק והשתמש במילה שוב ושוב כל פעם
שהיה הולך-על-ארבע-מכשכש-בזנב בסביבה. אבא לא התרגש מהתקדים,
אם כי אמא, למרות שלא תודה בזה, מעט נעלבה. וזו אולי הסיבה
שמעולם לא הסכימה להכניס כלב אליה הביתה.

כל מה שאמא של מיכאל רנגר רצתה בחיים היה שמיכאל יהיה מאושר.
וגם, באותה חשיבות כמעט, רצתה שלא יהיו לה שערות של כלבים על
הספה. היא לא חשבה שזה הרבה מדי לבקש, ולכן בכל פעם שהביא לה
הילד עוד יצור מלוכלך ורוד לשון הביתה, היא סירבה בנימוס אך
בעיקשות, הכניסה את הילד הביתה ואת הכלב שלחה, עם אבא, אלא מי,
לחפש לו בית אחר, או לפחות דירה. היא קראה איפהשהו שחיות מחמד
נורא יכולות לעזור בהתפתחות רגשית של ילדים, אבל בינה לבין
עצמה הרגישה שהבן שלה גם ככה מספיק רגיש, והיא לא רצתה להרשות
כניסה של כלב ראשון לדירה, שתיצור תקדים נורא. אבל בעלה,
שכידוע לא התרגש מתקדימים, חשב אחרת. "מה כבר יקרה אם יהיה
לילד כלב?", שאל פעם, בזמן חדשות הערב, כשמיכאל שכב פרקדן על
הספה הדו-מושבית וסירב לתת לאבא, כאילו הייתה זו אשמתו, לשבת
ולצפות במהדורה. אמא צקצקה בלשונה, כאומרת הרי כבר דיברנו על
זה, לא?, והצביעה על הספה היחידה. וככה זה נמשך.

כשמיכאל רנגר היה בן שבע, מצאה אצלו אחות בית-ספר מין פטריה
מוזרה על העורף. היא התקשרה הביתה ושאלה את אימא אם זה משהו
חדש או כתם לידה. אמא אספה את מיכאל כחצי שעה אחר כך, עם אבא,
שעזב מוקדם את העבודה. בבית החולים כבר אמרו לאמא במה מדובר.
מיכאל רנגר לא חזר לכיתה.

כשמיכאל רנגר היה בן שבע וחצי, הוא חיכה לנס. פעם היה לו שיער
שטני בצורת פטריה, מסביב לראש, הדבר היחידי שחשב שיפה אצלו,
ועכשיו כמעט לא נשאר. הוא לא הורשה לצאת החוצה, אל השמש, ולכן
נאלץ ללבוש חלוק ארוך, גם בחום הכבד של הקיץ, וכובע עם שוליים
רחבים וכפפות לבנות, שגרמו לו להראות כמו גננת זקנה. הוא היה
יושב ליד החלון מוקדם בבוקר, מביט באמא או אבא, מי שהפסיד
באותו יום עבודה, ישנים על הכורסא החומה בחדר החדש הזה שלו,
בזמן שהילדים האחרים בעולם התעוררו, והלכו לבית ספר, או לרופא
שיניים, או נשארו בבית, כי הם היו חולים היום.

באותו לילה, כשמיכאל נרדם, אמא ואבא הסתכלו זה על זו וידעו מה
צריך להעשות. למחרת בבוקר מיכאל התעורר והופתע לראות את שניהם
מחכים לו, שיקום. הם הלבישו אותו בבגדים המוזרים שלו והושיבו
אותו על כסא שהיו לו גלגלים, וגלגלו אותו כל הדרך אל אולם
הכניסה. מיכאל ידע מה מחכה בפנים עוד לפני שפתח את הקופסה. נס
קרה.

"אני לא יודע איך לקרוא לו", אמר מיכאל, כובעו מושלך הצידה
וראשו המגולח רטוב מזיעה, לאחר שהדבר הקטן והשחור שבקופסה סיים
ללקק את פניו ועבר לכפות רגליו הורודות, החשופות, הנקיות
ממחלה. "אולי תקרא לו רקס, או רוקי, או משהו כזה", הציעה אמא
לאחר מחשבה עמוקה. "אולי", הציע אבא כאילו חשב על זה כבר מזמן,
"אולי תקרא לו דאבי?". וכך היה.

אם אספר לכם שדאבי הציל את החיים של מיכאל רנגר, תאמינו לי?
אני יודע, זה קצת מוגזם. גם אני לא מאמין בזה כל כך. אבל עוד
לפני שמלאו לו שמונה, מיכאל רנגר חזר, לבוש בבגדים רגילים
לגמרי, לכיתה. דאבי, כמו שהיית מצפה מכל כלב נאמן, כשכש בזנבו
כשרץ אחרי מיכאל, כל הדרך מהבית עד הכיתה.

וכשמיכאל חזר הביתה, דאבי היה שם. וכשמיכאל אכל ארוחת ערב,
דאבי כשכש בזנבו ודגדג את כפות רגליו הורודות מתחת לשולחן.
וכשמיכאל חבש את הכובע הלבן הטפשי שלו בגן המשחקים, אף אחד לא
צחק ולא אמר כלום, כי דאבי היה שם. וכשדאבי גדל והקיץ הגיע
והיה לו חם, אמא של מיכאל ניקתה את השערות של דאבי מהספה,
ומהבגדים, ומכל פינה במטבח, כי היא עדיין זכרה מה אצלה בחשיבות
ראשונה. כי נדמה היה לאמא של מיכאל, שכל שערה שדאבי משיר,
מיכאל מצמיח. ובאמת כל עוד דאבי גדל, והוא גדל מהר, גם מיכאל
גדל, וזה לגמרי הספיק לה. וככה זה נמשך.

כשמיכאל רנגר היה כבר ממש גדול, בן תשע וקצת, הוא חזר הביתה
מהכתה וראה שדאבי לא חיכה. לא בבית, ולא בחצר, ולא במגרש
המשחקים. דאבי נעלם. הוא פשוט הלך לאיבוד. כך אמא אמרה.

"איפה זה בדיוק איבוד," שאל מיכאל, "ואיך אפשר לאבד כלב
בכלל?". בדמיונו מילא דאבי כל כך הרבה מהעולם, שהוא שכח שדאבי
היה, בסך הכול, יצור די קטן. אמא ואבא הבטיחו לחפש, ובאמת
חיפשו. אפילו מהעיתון המקומי הגיעו כדי לקחת תמונה של הכלב,
ופרסמו כתבה, שקראה לאנשים להציל את הכלב שהציל את הילד ההוא,
אז. ואנשים חיפשו. בדרך לבית ספר מיכאל ראה את תמונותיו של
דאבי תלויות על עמודי חשמל ועצים, אבל הן לא נראו באמת כמוהו,
והוא ידע שאף אחד לא ימצא אותו.

שנה עברה. השיערות של מיכאל רנגר צמחו לגמרי חזרה. התמונות של
דאבי כבר מזמן נתלשו, בידי אנשים או הרוח, מעל העמודים והעצים
והקירות, ומיכאל הלך לבד לכיתה. "מה כבר יקרה אם יהיה לילד עוד
כלב", שאל אבא, כשעמד עם אמא ליד החלון והביט במיכאל מתרחק
במורד הרחוב בדרכו לכיתה. מיכאל לא ביקש, אמנם, הוא פשוט לא
חשב שיש עוד כלב חוץ מדאבי שיכול להיות שלו, אבל אבא עדיין
הציע. ואימא לא צקצקה בלשונה, למרות שכבר דיברו על זה. היא לא
רצתה לקחת סיכון שזה יקרה עם עוד כלב, ועמוק בפנים, היה בה קול
קטן שאמר שזה דווקא נעים, לשם שינוי, שהספה נשארת נקייה.
ושאולי זו הייתה החלטה נבונה.

בצהריים מיכאל רנגר לא חזר הביתה. הוא לא היה במכולת, ולא
בחצר, ולא במגרש המשחקים. הוא אפילו השאיר את התיק שלו בכיתה.
אבא נהג ברחוב וקרא למיכאל, והמורה גייסה כמה הורים נוספים
שיחפשו גם הם בשכונה. ואמא חיפשה בבית, מתחת לכל השולחנות ובכל
מקומות המחבוא הישנים, שרובם גם ככה כבר היו לו קטנים מדי, אבל
מיכאל לא היה שם. היא לא נשברה, כמו שאבא אמר לה, ולא בכתה, עד
שראתה את הכובע הלבן, רחב השוליים, מוטל בחדרו של מיכאל, על
הרצפה. היה בו פתק קצר. היה כתוב בו: "הלכתי לאיבוד. אני אחזור
עם דאבי אם אני אמצה. מיכאל". בכתב יד נקי, בעפרון צבעוני, בלי
שגיאות כתיב כמעט.

ומיכאל לא חזר. הימים עברו, הילדים ברחוב גדלו ומיכאל נשאר,
באותו גודל, באותו גיל. הוא לא השתנה. כשאמא הלכה ברחוב, בחזרה
מהדואר או אולי מהמכולת, היא הרגישה עמוק בפנים שאף אחד לא
ימצא אותו, כי התמונות שלו, שפורסמו בעיתונים ותלו ברחוב אנשים
בעלי כוונות טובות, לא נראו כמוהו כבר.

כל בוקר מוקדם, כשאמא הייתה מתעוררת ורואה שאבא עדיין ישן,
ונזכרת מחדש שמיכאל רנגר עדיין לא חזר, היא הייתה יוצאת לחלון
ומסתכלת בהמשך הרחוב, מנסה לראות במרחק דמות של כלב שחור שרץ
הביתה, ואחריו ילד, אולי. וכל הזמן, גם כשהלכה לבנק או צחקה עם
חברים, הבינה שהיא לא מרוכזת ורק מנסה להבין, איפה זה בדיוק
איבוד, ואיך אפשר לאבד ילד בכלל.