אני יודעת שלא רבים יבינו על מה אני כותבת, אז אני מבקשת מכם
לקרוא בסבלנות, ולנסות ולהבין - בלי ממש להבין.
אני גם יודעת שמתוך כל אלה שיקראו את היצירה הזו, יהיו ספורים
שיבינו בדיוק על מה אני כותבת, ואני מקווה שתתחברו אל הדברים.
שחר

רובכם מכירים את המקום הזה, ועדיין - לא ממש מודעים לכך.
רובכם יודעים את הדרך לשם, אבל לא זוכרים אותה.
אני כן.
אם עדיין לא הבנתם תרשו לי להבהיר - הזיכרונות שלכם.
אין לכם מושג כמה זיכרונות יצרתם ואתם יוצרים.
הדרך שלכם אל הזיכרונות שלכם רצופה אסוציאציות, שאת סופן אתם
לא יודעים מראש. אני כן.
אני יודעת את הדרך, ולפעמים גם מכריחה את עצמי ללכת בה, כדי
להגיד לשם.
כשאתם נזכרים במשהו אתם פותחים דלת, שמובילה לעוד אלפי דלתות
אחרות, שמאחורי כל אחת מהן מתויקות המחשבות והזיכרונות שלכם,
מוכנים לשליפה.
כל דלת נראית אחרת, וכל דלת מובילה אל מקום אחר.
כשאני מטיילת בין הזיכרונות שלי, אני יודעת שאני מובילה את
עצמי לדלת אחת בלבד.
הדלת של הסבל.
כל אחד מכיר את הדלת הזו:
מאחוריה מסתתרות כל המחשבות, המעשים, הסודות והזיכרונות הכי
משפילים וכואבים שלנו.
רובנו יודעים לנעול את הדלת הזאת, ולא לפתוח אותה לעולם.
אני לא.
בכל פעם שאני עומדת לפתוח את הדלת הזו, אני יודעת לאן זה
יוביל.
לבכי, לפחד, לכאב הבלתי נשלט הזה, לא כאב רגיל שבא מהראש, אלה
אחד שבא מהקרביים, מקפיא ומשתק, ומצד שני צורב כל-כך.

- אפשר לחשוב, מה כבר יכולה להחביא בחורה בת 15? מה יכול
להכאיב לה כל-כך?

לא הרבה למען האמת. עם רוב הדברים הרעים והכואבים בחיים שלי
השלמתי, ואפילו הפכתי אות ליתרונות.
אבל לא צריך הרבה כדי לשבור בן אדם, רק צריך ללחוץ בנקודה
הנכונה.
אז מה כבר נעלתי שם?!
אותו. נעלתי אותו.
הדבר הכי טוב והכי רע שקרה לי.
כל-כך עדין, וכל-כך אכזרי.
נזכרת בו, בשיחות הארוכות, דיאלוגים שנמשכים לנצח.
אחרי כל שיחה כזו יכולתי לעוף, מרוב שהוקל לי.
יכולתי לספר הכל, ודבר לא היה מזעזע אותו, את הכל הוא הבין,
וגם אם לא פתר את הבעיות, הוא נתן לי שחרור זמני מהן, וזה
כל-כך הרבה...
נזכרת בנגיעות המשותפות, במגע הידיים הרכות שאז נעם לי כל-כך,
והיום, כשאני חשה בדמיוני את המגע הזה... אני מרגישה איך
אצבעותיו משאירות על גופי צלקות, שכנראה לא יחלימו לעולם.
אם רק יכולתי לעצור את מהלך האירועים, למחוק דברים שאמרנו
ועשינו, הייתי עושה זאת. רוב הסיכויים שאם הייתי עושה זאת, הוא
לא היה כלוא מאחורי הדלת הזו.
אבל הוא כן נמצא שם, ואת זה אני כבר לא אוכל לשנות.
כל מה שנשאר לי זה להדוף מעלי את המחשבות האלה, לפני שאטבע
בהן, לפני שיסחפו אותי.
כל מה שאוכל לעשות הוא לברוח מהמחשבות האלה, לנעול אותן מאחורי
הדלת ההיא, לשים עליה את המנעול הטוב ביותר שביכולתי, ולקוות
לא לחזור לשם שוב.
אבל אני יודעת, שכל זה לא ימנע ממני לשוב ולחשוב על כך.
שום דבר לא ימנע ממני לחזור לשם, שוב.