[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מורן שיר
/
בגידה

ישבתי בכיתה מתה משעמום מנסה להבין מה המורה מסבירה על הלוח,
ואז קיבלתי ממנו פתק; "בואי ניפגש אחרי השיעור ליד העץ, אנחנו
צריכים לדבר". זה היה מוזר, לא מתאים לו, ניסיתי להתעלם מהפתק
וממנו אבל בכל זאת שלחתי אליו מבט, אך הפנים שלו לא נתנו לי
שום תשובה. לא הצלחתי להבין איך הוא מעז לשלוח אליי את הפתק
הזה. כל השיעור חשבתי עליו ועל הפתק, מנסה לחשוב מה לעשות. סוף
השיעור הגיע, והחלטתי לא ללכת לעץ, אני לא אתן לו לצחוק עליי,
לא שוב. ישבתי בהפסקה כל הזמן דואגת שיהיו סביבי חברות, כדי
שהוא לא יתקרב אליי, כדי שהוא לא ירצה לדבר, כדי שהוא לא יפגע
בי, שוב. בדרך הביתה הלכתי לבד, לא חשבתי שהוא יחפש אותי שם,
הוא גר בכיוון השני, לא חשבתי שהוא יבוא עד אליי, זה לא התאים
לו. אבל דווקא שם הוא בא לחפש אותי, דווקא שם הוא רצה שנדבר.
הוא עצר אותי, לא הצלחתי לזוז כי הוא החזיק חזק בידי, או אולי
זה בגלל שהייתי בהלם מזה שהוא מעיז לבוא אליי. ידעתי שאני
צריכה לעמוד מולו, ידעתי את זה כבר מזמן, אבל חשבתי שאולי הוא
יישכח, שאולי הוא ירד מהרעיון, שאולי הוא חזר לזאתי שלו, לזאתי
שבגללה הכול התחיל. אבל לא, הוא המשיך בשלו, מנסה בכל הזדמנות
להכריח אותי לנהל את השיחה שממנה פחדתי כל-כך. הוא הסתכל אליי
בעיניים עצובות, בעיניים שפעם הביאו כל-כך הרבה אהבה, עיניים
שהייתי מסתכלת בהם ושוקעת בים הכחול מאושרת, מאוהבת. אבל עכשיו
הזזתי את עיניי, לא יכולתי להביט בעיניו ולהישאר אדישה, חזקה.
ואת זה הייתי חייבת לעשות בכל מחיר, אז הסתכלתי על הרצפה, מנסה
לאזור אומץ, מנסה לסדר את המחשבות שהתרוצצו לי בראש. הוא ביקש
ממני להגיד לו מה קרה בנינו, למה נפרדנו, לזה לא הייתי מוכנה,
הייתי חייבת להרים את מבטי כדי לראות אם הוא באמת זה שעומד
מולי, שהוא זה שאומר את כל זה ולא דמיוני. הרמתי מבט, הוא היה
שם והביט בי במבט מתחנן, מבט שפעם לא יכולתי לעמוד בפניו, אבל
עכשיו כבר יכולתי. הדבר היחיד שהייתי מסוגלת לעשות באותו הרגע
זה לצחוק, לא צחוק חם ואוהב כמו שהוא מכיר, אלא צחוק קר מתנכר
כזה שהגיע לו. הוא הופתע מזה, הוא כנראה חשב שכל מה שהוא צריך
לעשות כדי לזכות בסליחתי, באהבתי, זה להעמיד פני טיפש שלא יודע
מה קרה, אבל זה לא עבד לו, לא התכוונתי לסלוח לו - על בגידה
איני סולחת. הוא התרחק ממני קצת, מניח לידי ליפול, הוא נראה
חלש, מופתע, אבל זה לא הזיז לי, זה לא גרם לי לרחם עליו, דווקא
ההפך, התחלתי במתקפה, התחלתי להוציא את כל מה שהיה שמור אצלי
בלב מאז המקרה, על כל מילה שהוצאתי הוא נראה מופתע, הוא לא ידע
שגיליתי על הבגידה, הוא חשב שבלעתי את השטויות שהוא אמר לי.
אחרי שסיימתי, אחרי שאמרתי את כל מה שחשבתי עליו, עמדתי זקופה,
מחכה לראות מה הוא יגיד לי הפעם בניסיון עלוב נוסף לגרום לי
לסלוח לו. "למה לא אמרת לי את זה לפני? למה לא נתת לי להסביר
מה קרה לפני שזרקת אותי?" הוא שאל, "מה יכולת להגיד לי בשביל
להצדיק את מה שעשית?" חקרתי אותו, "את האמת", הוא ענה לי "באמת
קרה משהו ביני לבינה... אבל זה קרה רק פעם אחת זה קרה בטעות,
אחרי זה אפילו לא ראיתי אותה שוב. בגלל שאת יותר חשובה לי
ממנה! אותך אני אוהב!" צחקתי, מעכשיו כל העניין הזה נראה לי
מצחיק, כל הלילות שבכיתי, כל הלילות שחשבתי עליו, כל הדברים
שעברתי בגללו, כל זה נראה לי מצחיק, בעיקר העובדה שהייתי
תמימה, שבאמת האמנתי לו שהם רק ידידים, שכל השמועות שהפיצו היו
רק שמועות. אבל מעכשיו אני יותר לא מאמינה, יותר לא מרשה
למישהו לשחק בי ככה. וכל מה שנשאר לי לעשות זה לצחוק על הטמטום
שלי, לצחוק על התמימות שלי לצחוק על הכול. הוא לא הבין למה
צחקתי ולא התכוונתי להסביר לו, כל מה שרציתי היה ללכת, ללכת
רחוק ממנו, ובחיים לא להביט לאחור, אליו. התחלתי להתקדם קדימה,
אבל הוא ניצב בדרכי, זה לא עזר לו להשאיר אותי שם, לא התכוונתי
לתת לזה לעמוד בדרכי, דחפתי אותו הצידה, בנחישות אבל בעדינות,
בכל זאת לא רצית שהוא ייפול ואני אצטרך לעזור לו לקום. הלכתי
בצעד נחוש בלי להביט לאחור, אבל כשעברתי את הפינה לא יכולתי
להתאפק, הסתובבתי לאחור וראיתי אותו יושב על המדרכה שבור
מדוכדך, לא הרגשתי טוב כמו שחשבתי שהרגיש בסיטואציה הזאת, אבל
זה לא מנע ממני להמשיך הלאה בחיים שלי, להכיר בחור חדש,
ולהתאהב במישהו הנכון הפעם, בזה שלא יפגע בי כמו שהוא פגע.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני שורה עם
חצאית שקופה.

















ומסתבר שתחתונים
ורודים.


תרומה לבמה




בבמה מאז 13/6/04 0:27
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מורן שיר

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה