היתה שם איזושהי תחושה של פרידה.

מלאכי צלופן תלויים מהתקרה,
זכרונות שנתחבו למזוודות עמוסות
מילים שנצמדו לקירות כמו פוסטרים
וכל הצחוק והעצב ההם.

שתי כוסות קפה מתוק מדי
שתי סיגריות נדלקות ואז ממשיכות
במעגל החיים שלהן לכיוון המאפרה.
כל המילים שרצינו לומר
ולא יכולנו מעבר לרעש הזה
של חיי היום יום.

כמה חיוכים, כמה כחכוחי גרון,
שפתיים שלא זזו כפי שרצינו.
אז יצאנו, נעלנו את הדלת,
והותרנו מאחורינו ריקנות
וקירות לבנים שאולי עוד יספרו
על רגעים יפים שעברנו
לאדם הבא שייתקל בדרכם.