עודד חליל נולד בשנת 1980 בשכונה קטנה ברמת-גן. אבא היה
תעשיין, ואימא עיתונאית, ולמרות שלא גדל בבית עשיר במיוחד,
הוריו לא חסכו שקל בגידולו. ולעודד הייתה ילדות מאושרת. כבר
מגיל צעיר, הביא להוריו נחת וסיפוק - הוא היה ילד יפהפה, עם
שיער בלונדיני מתולתל ועיניים חומות וגדולות. בגן הילדים, תמיד
היה פעיל וספורטיבי, וכך היה גם בבית הספר. אבא, כמובן, היה
גאה עד השמיים. עודדי היה גם מוקף תמיד בחברים, וקל היה להבין
שלילד הזה, בעיות חברתיות לא יהיו.
והילד הלך וגדל, הופך מילד לנער, מודע יותר ויותר לקסם האישי
שלו, ולמין "מגנטיות", הגורמת לאחרים לרצות תמיד בחברתו.
והוא ניצל את זה, ועוד איך. עודד היה דמות מוכרת ונערצת
בתיכון. הוא היה מסמר המסיבות, הוא היה זה שנבחר ראשון בכל
משחק כדורסל, הוא היה נושא לאינסוף שיחות בשירותים של הבנות.
וכל זה רק הגביר עוד את ביטחונו העצמי ואת קסמו בעיני האחרים.
וגם אם לא ממש הצטיין בלימודים, זה לא ממש עניין את נקבות
התיכון - מה שבאמת היה חשוב, זה שהוא בלונדיני, מוצק ומהמם
ביופיו (אמנם לא גבוה במיוחד, אבל לעזאזל, אף אחד לא מושלם).
כל ערב, היה עודד מבלה עד השעות הקטנות עם חבורה מגובשת היטב
של בחורים גזעיים כמוהו. מראש היו מתאמים לבוש אחיד (שכלל בדרך
כלל מעיל עור שחור ועגיל), והיו יוצאים לקרוע את תל-אביב.
ונכון - עודד לא היה חסר ניסיון במיטה. בכלל לא. אחרי שאבדו לו
בתוליו בגיל 16 (עם בחורה חמה במיוחד מהשכבה, בשם מזי רון, כך
אמרה השמועה), החליף בערך שבע חברות בזו אחר זו, ועם כולן טעם
את טעם החטא. לגבי אהבה - זו היוותה בסיס אולי לשתיים מתוך
השבע (אולם הנושא היה נתון לוויכוח מתמיד במסדרונות התיכון).
את הטסט עבר בניסיון השלישי (כמו שאמרנו - אף אחד לא מושלם),
אבל מה שחשוב, זה שלמחרת הוא כבר הגיע לתיכון בפיאט פונטו חדשה
שאבא קנה לו, וזה בהחלט לא גרע מהקסם של הבחור שלנו.
אחרי התיכון (ואחרי שהספיק לרדת כמה פעמים לסיני להתמסטל עם
החברים), עודד התגייס לצה"ל - לצנחנים כמובן - וחוץ מכמה בעיות
משמעת, הסתדר לא רע, וההורים היו מאוד גאים.
רק שהוא היה די מוטרד מהעובדה, שכל החברים שלו הסתדרו ונהיו
ג'ובניקים, ובזמן שקורעים לו את הנשמה, הם ממשיכים לבלות כמו
משוגעים.
כך שאחרי שגמר את המסלול, הוא ישר הוריד פרופיל, אבל על יוקרה
אי אפשר לוותר, ולכן יצא תכף ומייד לקורס קצינים בסיסי, ובסוף
נהיה שליש בקריה.
ההורים לא שכחו לספר לכל החברים שלהם על הבן הקצין, ועודד,
שעכשיו היה גם הוא ג'ובניק, חזר לבלות עם החברים כל יום, כמו
פעם, והם היו נורא מבסוטים. חוץ מזה, הכומתה האדומה והארונות
עשו את שלהם בלהשיג לו לא מעט זיונים עם חיילות מהבסיס.
אחרי שהשתחרר, לקח עודד את הבוכטה שעשה בקבע, ויחד עם עוד שני
חברים, נסע לחפש את עצמו במזרח.
אבל כמו כולם, הוא לא ממש מצא שם את עצמו. מה שהוא כן מצא, היו
כל מיני חומרים אקזוטיים, שזרקו אותו לטריפים שונים ומשונים,
וכמובן, עוד זיונים - גם הם שונים ומשונים, עם תנובתן הבשלה של
שבדיה, הולנד, צרפת ואחרות...
הוא חזר אחרי ארבעה חודשים, הסתפר, התגלח, קנה חליפה של בנטון
וכמה עניבות, ועכשיו היה מוכן לגמרי ל"חיים האמיתיים".
אבא אמר לו פעם, שהחיים זה לא משחק, והחזקים שורדים. "קבע
לעצמך מטרה", אמר אבא, "ולך עליה עם כל מה שיש לך". וזה מה
שעודד זכר היטב, כנרשם ללימודי מנהל עסקים במכללה בתל-אביב.
ועודד למד קשה, וגם הצליח יחסית למה שהיה רגיל בתיכון - אחרי
הכל, עכשיו גם היה טעם ללימודים. בערבים, עבד בתור מלצר בבית
קפה תל-אביבי טיפוסי (הבוסים היו מאוד מרוצים, ושילמו בהתאם -
הקסם שלו הביא להם יותר ויותר לקוחות - בעיקר ממין נקבה, מן
הסתם). הוא גר עם חבר בדירה של סבא, זכרונו, ברחוב זמנהוף.
כשקיבל את התואר, התקבל לעבודה כמנהל זוטר במפעל של אבא, עד
שיסתדר. בינתיים, הכיר גם סטודנטית יפהפייה, ואחרי חודש, היא
כבר עברה לגור אתו. החתונה הייתה ביום שלישי סתווי, שנה מאוחר
יותר. היו שם כל החבר'ה, והיה פיצוץ. ירח-הדבש היה בקריביים,
וגם שם היה פיצוץ.
עכשיו הגיע תור הצעד האמיץ, ועודד עזב את המפעל של אבא, ויחד
עם עוד שני שותפים, הקים עסק לשיווק אופנה (ליתר דיוק, קנה עסק
ישן שפשט את הרגל, במחיר מציאה).
ולזוג הצעיר נולדו בן ובת, והשמחה הייתה רבה. עודד עמד על כך
שיקבלו את החינוך המצוין, שהוא עצמו קיבל כשהיה ילד, וכך תינתן
להם נקודת הזינוק הטובה שהייתה לו.
ועם השנים, העסק הלך וגדל, הילדים הלכו וגדלו, והבית גדל והיה
לווילה בסביון.
והאהבה? האהבה הלכה ודעכה, עד שנשארה על אש קטנה וסולידית, אבל
זה בעצם מה שקורה לכל הזוגות אחרי עשר שנות נישואין.
עודד לא שכח כמובן להזכיר מפעם לפעם לילדים את הפתגם של  סבא,
זכרונו: "החיים הם בכלל לא משחק, ורק החזק שורד. וכדי לשרוד,
קבעו לעצמכם את המטרות, ולכו על זה עם כל מה שיש לכם!"
ובינתיים, עברו השנים, עונות התחלפו זו בזו, ערים נחרבו ואחרות
נבנו, תורות נזנחו וחדשות נהגו, והאנשים הראשונים החלו עוזבים
את העולם שהיה ביתם משך עשרות אלפי שנים.
עודד חליל, כבר לא צעיר ובלי שום קסם כובש, יצא לבסוף לפנסיה,
והשאיר את ניהול העסק לבנו הבכור. אחרי שהתאלמן, עבר לגור בבית
הקיץ שלו, על חוף הים בקיסריה, שם תכנן כבר מזמן לבלות את שנות
חייו האחרונות.
ופה, בגיל שבעים ושלוש, התחיל להכיר דברים שהיו זרים לו עד אז
כמו להיות לבד, כמו שלווה, כמו טבע... אבל השעון הביולוגי
המשיך לתקתק, וכידוע, את מחוגי הזמן אין להשיב לאחור.
אחרי חודשיים בבית הקיץ, התמוטט עודד יום אחד בזמן טיול הבוקר
על החוף. הוא אושפז ברמב"ם, עם קריש דם בלב ונותח, אולם בזמן
הניתוח חדר איכשהו זיהום לקרום הלב, ובמקום התפתחה דלקת.
הוא החל לקבל אנטיביוטיקה מכל סוג אפשרי, אך מצבו הלך והתדרדר
מיום ליום - הזיהום עבר לריאות, למעיים, לכבד...
אחרי שדרש, בשארית כוחותיו, להבין מה קורה לו, בא אל מיטתו
רופא צעיר, שהסביר לו בעדינות, שהוא סובל מזיהום בחיידק קטלני,
מסוג שנקרא סטפילוקוקוס. לרוע מזלו, החיידק הזה היה עמיד מעין
כמותו לכל אנטיביוטיקה שהייתה ידועה באותו זמן למדע. הוא הלך
והתרבה בגופו, יוצר עוד ועוד העתקים מושלמים של עצמו, עד
שהחיידקים מנו מיליארדים רבים, והתפשטו בכל גופו, ניזונים מן
הרקמות של איבריו שלו. הוא  דמיין לעצמו באימה את החיידקים,
טורפים אותו מבפנים בהמוניהם, זורמים בדמו מאיבר לאיבר, זוללים
ומתרבים באין מפריע, לועגים לכל חומר המוחדר לגופו.
מחוסר מקום, הועבר עודד לבסוף למחלקה הגריאטרית, שם שכב, כואב
ותשוש, מחובר לשלל צינורות שנתחבו כמעט לכל פתח בגופו.
ובחודשים הבאים, שימשו לו לחברה כמה עשרות זקנים מופלגים
בתלבושת בית-חולים ירקרקה (בנו היה עסוק רוב הזמן במפעל, ובתו
גרה כבר שנים בחוץ-לארץ).
ואחרי שזחל לאט מדי, זמן רב מדי, אזל יום אחד זמנו של עודד.
אחרי שעות של ייסורים, לבו נדם, ומייד הוזעקו הרופאים לבצע
החייאה. אולם גופו השברירי, מזמן עמד כבר על כרעי-תרנגולת,
וכבר לא היה למעשה שום סיכוי להצילו. עודד חליל מת בשנת 2054.