לשרית יש אישיות כמו הזגוגיות של תחנות אוטובוס, שערסים קטנים
שעוד לא גילו את המין הנשי אוהבים לנפץ.
שרית היא הכל, ושרית היא שום דבר. אין שרית, בעצם. יש רק
חתיכות של זכוכית שבורה שמוחזקת אחת על ידי הלחץ, אחת של
השנייה. וברוך השם, לחץ יש מספיק לכולם.
שרית אוהבת כמו אלילה יוונית, ושרית שונאת אגדות. שרית רואה
הכל, ושרית לא מבינה כלום. לשרית יש עין ענקית, שלישית, באמצע
המצח, מאחורי הראש. או שבעצם מדובר רק במטאפורה, שזה גם סוג של
אמת. נראה לה.
שרית רואה את עצמה מאחורה כשהיא אוהבת. וזה פתטי, וזה תלוי,
וזה עושה אימה כמו ילדה קטנה שאבא בא אליה בסערה ויש לה כתם
רטוב במכנסיים.
שרית עליונה, ושרית איכותית. כולם שרית אוהבים, שרית לברוח
שרית לברוח שרית.
לשרית יש קליידוסקופ בתוך המוח. היא כל הזמן מחליפה זוויות, לא
מסוגלת להתייצב על אלוהים אחד. אבל העולם יפה ככה, צבעוני,
מיוחד תמיד, מתפתל בין גוונים שונים של צבע.
שרית גם חושבת, והיא יודעת שקליידוסקופ ארור זה בעצם חרא של
מטאפורה להשקפה. שרית שונאת את המילים שיוצאות לה מהמוח, וכל
העסק הזה של אישיות מגעיל אותה כמו חרא של פרה. חם ובוצני.
שרית הייתה רוצה להתייצב, ושרית הייתה רוצה לחזור בתשובה. לא
חשוב לה מה אמיתי, חשוב לה במה היא מאמינה. היא מחפשת את
אלוהים שלה בקרנות הזווית, בפאבים, באידיאולוגיות שפשו מן
העולם, בספרים, בפרויד, בעשן. תנו לה שביס, והיא הייתה מבסוטה
עד השמיים, עד השמיים. אלא שהתניה תרבותית שללה ממנה גם את זה,
ביחד עם שארית הרגשות שעוד היו לה.
שרית רואה את התירוץ שנמצא עמוק מתחת לכל הדברים, מאחורי
האנשים, במילים שלהם, בסיבות שלהם לקום כל בוקר.
בואי אלי כבר, שרית. נתפס גבוה, ביחד אבל לחוד, בזהירות.
וכשנגיע למעלה, נירק על כל העולם מגבוה. מכל כך גבוה שזה יעשה
להם חור בראש, כמו מטבע של פני שמפילים מהאמפייר סטייט
בילדינג. תאוצה. חור בראש... בואי. נירק עליהם, נירק אחד על
השני, ונצחק בהיסטריה. עד שניפול מהעץ. תדמייני לך קול של
דיווה ששר: עד... שניפול... מהעץ. בואי אלי כבר, ארורה אחת. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.