זה כל-כך שונה עכשיו, מאז שהיא מתה. מי, אתם שואלים... אמי.
היא הייתה כל-כך יפה, כל-כך עדינה. לבנבנה כמעט כמוני. לחייה
תמיד היו אדומות ותמיד הייתה מחייכת. גם כשבכתה, כאילו חיוכה
לא יכל להימחק מפניה היפות. אני זוכרת את אותו היום שישבתי
איתה. היא שכבה, ואני ליד מיטתה. מסתכלת אל תוך עיניה העצומות.
מרוב שהבטתי עמוק ראיתי גם את צבע עיניה. ירוק דבש. הסתכלתי
ולא הפסקתי. דברתי איתה, סיפרתי לה הכל, הכל! לא החסרתי דבר.
דיברתי איתה כל יום. הרופאים אמרו שאני צריכה לתת לה לנוח אך
לא הקשבתי. למה לא הקשבתי? למה, אתם שואלים... כי כזאת אני.
עושה מה שבא לי. אחרי שזה קרה אבי כעס עליי. עליי! אני לא
אשמה, כך חשבתי לפחות. הוא אמר שבגללי, בגלל שלא הקשבתי
לרופאים. כאילו הם מבינים משהו... אני הצלתי אותה. היא יכלה
למות מזמן. אני זוכרת את אותו יום כאילו היה אתמול. אבי לקח
אותי במכוניתו. אף פעם לא הרגשתי קרובה אליו. תמיד הייתי רחוקה
ממנו, הייתי מדברת עם אימי, ולו, לא אמרתי דבר. אפילו בוקר טוב
לפעמים לא הייתי אומרת. הוא עבד כל היום. היה קם לפניי וחוזר
כשאני כבר ישנה. כששאלו את מי אני יותר אוהבת מהוריי, הייתה לי
תשובה - אימי. לא אמרתי, לא רציתי שהילדים האחרים יצחקו אך לא
הרגשתי שזהו אבי. באותו יום כשחזרנו הביתה מביה"ח נסענו מהר.
מהר מדי! צעקתי לו שיאט, אך הוא לא הקשיב. כל הנסיעה אמר שלי
אין זכות דיבור כי הכל באשמתי. פחדתי ממנו. הוא נסע כמו מטורף.
הסתכלתי מבעד לחלון וראיתי את הנוף, שכבר לא היה יפה כמו פעם.
העצים הירוקים נראו כמו מפלצות גדולות והכלניות האדומות והיפות
היו נראות כמו כתמי דם השפוכים על הרצפה. הכל היה שחור. מעין
ריקנות שכזו שנוצרה בליבי. אי אפשר לתאר את זה, וגם אם אפשר,
אף אחד לא יבין עד כמה זה היה נורא.
הגענו הביתה. הוא טרק את הדלת.
"אני מצטערת," אמרתי. אך הוא לא הקשיב. לא ידעתי למה אמרתי
זאת. הרי אין לי באמת על מה להצטער. לא עשיתי כלום. התחלתי
ללכת לכיוון חדרי ואז הוא צעק. צעק חזק. צעק עליי שאני אשמה.
הוא לקח את אגרטל הפרחים שהיה מונח על השולחן הקטן וניפץ אותו.
רסיסים, רסיסים היו על הרצפה. והסתכלתי. כל-כך יפים. הם זהרו
באור השמש. כמו הים הם היו. כחולים, ירוקים, נוצצים. כל-כך
יפים. הזכירו את אימי.
"זה האגרטל. האגרטל שאימא הכי אהבה", אמרתי בהיסוס בעודי
מסתכלת על שברי הזכוכית המונחים על הרצפה. הוא אחז בי בחוזקה.
תפס בידי ולא הרפה. הרגשתי איך דמי נעצר. התחלתי להרגיש זרמים,
זרמים העוברים בידי. הוא הסתכל עליי במבט כועס. עיניו האדומות
הסתכלו אל תוך עיניי. ואז הוא זרק אותי. העיף אותי על השולחן
הקטן. תמונתה של אמי שהייתה מונחת עליו נפלה ונשברה. שנינו
הסתכלנו. עצובים, עייפים, מרוקנים...
מאותו יום הכל השתנה. המכות, הכאבים, ההאשמות ההולכות וחוזרות.
מאז זה רק אני והוא. שנינו. הבן אדם שאיתו מעולם לא העזתי לדבר
נמצא איתי כל יום ויום. אימי הולכת ונשכחת ומה שנשאר זו רק
האשמה. האשמה והכאב העז. הכאב משני הוריי. הכאב ממנה שהיא
איננה עוד והכאב ממנו, הכאב הפיזי. זה לא ישתנה יותר. כך זה
היה צריך להיות וכך זה נשאר. מה שהיה צריך להשתנות כבר השתנה.
ועכשיו הכל כל-כך שונה...